חברו מספר: "כל שבת, כשעידו היה חוזר הביתה, הוא היה צופה ב'חברים' כדי לנקות את הראש. אנחנו חבורת חברים שהתחברה בצבא, שגורלם נקשר בתפקידי הפיקוד, שעם השנים הצטרפו למעגל הזה בנות ובני הזוג, לכדי איזו תמונת ראי ל'חברים'. הדרמות של המציאות לפעמים עלו על הדרמות של הסדרה, וכמו תמיד סיימנו חזקים ביחד. עידו, מבטיחים לך להישאר יחד, לא משנה מה. אוהבים, 'האפטרים', I'll be there for you".
משפחתה מספרת: "שיר הייתה ילדה של אהבה ושל נתינה. היא אהבה לטייל, לבלות עם חברים ולטרוף את החיים. השיר מתאר כמיהה לחופש, אהבה, נתינה ופשטות, כפי ששיר חיה את חייה".
אמו מספרת: "אורי אהב מאוד להאזין לזמר עברי. גם שהיה נכנס להתקלח הוא היה מתחבר לשירים ומאזין לזמרים האהובים עליו: אריק איינשטיין ושלמה ארצי. בתקופה האחרונה אורי מאוד אהב את השיר של שלמה ארצי 'תתארו לכם'. הוא היה נוהג לשיר את השיר בהתפרצות של שמחה וכיף והיה תענוג לראות את החיוך שעל פניו. האירוניה שהשיר מדבר על הליכה לגן עדן ואני רוצה לקוות שאורי שלי, בני היקר נמצא במקום הטוב הזה".
אחיה אסף ויטל מספר: "זכינו ללכת יחד להופעה של הבנות נחמה במועדון 'צוללת צהובה' בירושלים, וגם שנים אחרי השווצנו בהחלטה הנבונה ללכת. כל שנותיי כמתבגר עדי הייתה לוקחת אותי להופעות. את ההופעה הזו לא אשכח לנצח. אני לא יודע כמה שבועות רצופים היינו שמים בשישי בצהריים את האלבום של קרול קינג וג'יימס טיילור שינוגן ברחבי הסלון והמטבח ומזמרים יחד. אני אוהב אותך עדי, שירים שאף פעם לא הבנתי את משמעותם, היום מקבלים משמעות".
אשתו אפרת מספרת: "לירן היה איש של עבודה, עשייה. קם בחמש לפנות בוקר ולא נח לרגע. לירן גם היה איש של אדמה, טבע, של טיולי שטח ולינה תחת הכוכבים. הוא אהב לטייל בארץ והכיר כמעט כל נקודה. החלום הגדול שלנו היה להגיע לאלסקה, לראות ואולי אפילו לחיות קצת את המקום.
"סרט שחיזק אצלו את הרצון להגיע לשם היה 'עד קצה העולם' של שון פן. לירן כל כך התחבר לרעיון הפשוט של לשחרר מהכל ולחיות במינימליזם. הוא כל כך האמין שאפשר לקבל מהטבע את כל מה שצריך. אני זוכרת שראינו את הסרט ולירן היה מרותק, העיניים שלו היו מוארות והייתי בטוחה שבסוף הסרט אנחנו אורזים מזוודה, לוקחים את הילדים וטסים. מאז לא הפסקנו לדבר על היום שנגיע לשם, הבטחנו לעצמנו שהילדים יגדלו קצת זה מה שנעשה. היום הזה לצערי כבר לא יגיע".
משפחתו מספרת: "מה שהניע את אדירי זה הים. לשחות, לצלול, אבל בעיקר לגלוש. החיבור לגוף, לנשמה היה תמיד דרך הים. אדיר גולש, הים נתן לו חיים, אוויר, נשימה, כוחות. להיות על הגל מבחינתו זה להיות על הקצה, בשיא, בשליטה. הוא אהב סרטים דוקומנטריים, על אנשים שכבשו פסגות, צללו לעומקים, הגיעו בעצמם לשיא. בתוך כל זה היה גם ילד קטן, שובב, שטותניק, מציק, חבר של כולם, שרצה לשבת ולבלוע כל סרט של דיסני. מבחינתו המשפחה הייתה הבית. המקום הנוח, המרגיע, השפוי, המחבק. הוא אהב אותנו כל כך, כל רגע, כל שנייה, דאג, חיבק ואהב בכל פינה בלב. אח בכור, שתמיד מראה את הכיוון, את הדרך. מלך".
משפחתו מספרת: "זה שיר מאוד חיובי, על אופטימיות ועל ההנאה שבחיים. בהספד של חבריו הם סיפרו שכשדיברו ביניהם על העתיד - הוא לא רצה לתכנן משהו מוגדר. הוא פשוט רצה ליהנות".
משפחתה מספרת: "ליבי אהבה את החיים. שתתה את החיים בצמא. לא הייתה מסיבה שלא רקדה בה. רקדה כמו מטורפת בהופעה של ברונו מארס. אהבה טכנו וטראנס, שמעה שירים עבריים, מזרחית ופופ עכשווי. הייתה קרן שמש. ככה קראנו לה שנים. מעצם החיוך המטורף והכריזמה האין־סופית. ועכשיו, כיבו לנו את השמש".
משפחתו מספרת: "אי־אפשר לדבר על מה שעומר אהב בלי להזכיר כדורגל ואת ריאל מדריד. מגיל 9 בערך, הוא עם הקבוצה הזאת, לא ידוע למה. אף אחד במשפחה לא נמשך לכדורגל עד שהוא הגיע וסחף את אביו אחריו. בבר־המצווה נסעו למדריד למשחק ליגה של הקבוצה. עומר היה ספורטאי בחסד. שיחק כדורגל, כדורעף, היה אלוף הקיבוץ בפינג־פונג ונבחר לייצג את גולני באליפות צה"ל בכושר קרבי. אבל האהבה הגדולה באמת שלו הייתה בני אדם. המשפחה, החברים, החיילים וגם זרים גמורים. אוהב אדם, צנוע, קצת ביישן, מלא השפעה ואנרגיה חיובית, מוכן להקרבה עבור חבריו ועבור המדינה. כך סחף אחריו חיילים וכך מצא את מותו".
משפחתה מספרת: "מרגיש כאילו באופן קצת לא הגיוני, המילים של השיר הזה נכתבו עלייך ובשבילך. הצלחת להביא את העולם המקביל הזה, שמדובר עליו בשיר, עולם שיש בו רק טוב, רק אהבה, שבו הלב אף פעם לא רגיל, לידי המציאות. בימים האחרונים אנחנו עומדים ומשתאים מהחיים שייצרת לעצמך, מסתכלים עליהם כאילו אנחנו צופים בסרט מהצד, ורק אומרים לעצמנו כולנו כמה צריך ללמוד ממך על איך לחיות חיים מלאים, ותחושת ההחמצה לא מניחה לרגע. מאיה שלנו, את באמת מרגישה במרחק נגיעה מכאן. הרי את כל כך פה, נמצאת בכולנו בנוכחות כל כך מלאה, גם מבלי שאת פה, בדרך שכל כך אופיינית לך".
אחותם אוסה מאיר מספרת: "אושר היה תמיד מלפנים, פייטר, מגן על מי שקרוב לו ועל חלשים ממנו. מיכאל היה כמו שמו. מלאך. מלא בידע, נותן כוח נפשי תמיד, מלא בשלוות נפש. האחים שלי. יהי זכרם ברוך".
משפחתו מספרת: "כל מי שהכיר את שוהם זכה להכיר אדם ביישן טהור ורך, שכיבד את הבריות. הוא תמיד חייך, והיה מאושר. היה לו קשר כל כך מיוחד עם ההורים שלו ועם אחותו. הוא אהב אותה כל כך והיה החבר הכי טוב שלה. הוא הכי אהב לשחק באולינג. בפגישה האחרונה שהייתה לו עם כל המשפחה הוא שיחק וניצח את כולם בגדול. הוא אהב לשמוע מוזיקה, בעיקר בספרדית כי גדל אצל סבתא שלו שלימדה אותו את השפה. הוא אהב חברים ובכלל אהב את החיים. שאף להצליח בצבא ואפילו להיות בקבע".
משפחתה מספרת: "השיר שהיא הכי אהבה היה השיר של שלמה ארצי והשורה מתוכו: 'אמנם אין אהבה שאין לה סוף, אבל הסוף הזה נראה לי מקולל'. זה היה השיר שלה ושל החבר שלה שהיו יחד ארבע שנים.
אושר הייתה תלמידה למופת, מצטיינת בכל, מחוננת, למדה חקר המוח במכון ויצמן בעודה בתיכון, התנדבה במגן דוד אדום, ניגנה גיטרה ופסנתר, הייתה מצטיינת פלוגתית בטירונות. הייתה לה רוח נתינה למשפחה ולזולת, כיבוד הורים, ילדה גאווה! בפברואר הייתה אמורה לצאת לקצונה. בחג הסוכות חגגנו בחיק המשפחה המורחבת וכולם שמחו לפגוש אותך, מתברר שזה היה מפגש פרידה. שבת, שמחת תורה, מוצב נחל עוז הותקף על ידי פראי אדם. ידעת לתפקד ברגעי האימה, והמשכת לנהל את החמ"ל כמו שרק את יודעת. הייתה לך אפשרות לברוח מן התופת, אך בחרת להמשיך להגן על המולדת עד טיפת נשמתך האחרונה. ברגע שנפל החשמל דלתות החמ"ל נפתחו, הושלכו לתוכו רימונים ונורו צרורות ירי שגרמו למותך. מותך הוא מות קדושים".
משפחתו מספרת: "עמית שלנו אהב את כל סוגי המוזיקה ובמיוחד שירים של עומר אדם. שמחת החיים שלו, הצחוק המתגלגל והלב הענק גרמו לכל בן אדם שפגש אותו להתאהב בו במקום. השיר 'אוהבת אותי אמיתי' היה הצלצול של עמית בסלולרי במשך תקופה. אנחנו אוהבים אותך אמיתי ועוצמתי, עמיתי שלנו".
אחותו בר ארביב מספרת: "כשההורים התגרשו היינו כל הזמן בנסיעות בין בת־ים ירושלים ומסתובבים עם אבא בטיולים בהארץ. היינו שומעים את השיר בלופים. בין לבין אבא היה שם לנו מערכונים של הגשש החיוור והיינו מתעצבנים שכולם צוחקים ואנחנו לא רואים אלא רק שומעים אותם. ידענו לדקלם את המערכונים. אופק היה שר את השיר של עלמה זהר כל הזמן. ולא הפסיק לדבר עליו עד השבוע האחרון לחייו".
ילדיו ניצן וניר שלזינגר מספרים: "כשהיינו ילדים, לאבא היה תמיד באוטו את הדיסק לייב של משינה. את 'אנחנו שניים' אהבנו במיוחד, תמיד חיכינו ביחד לסולו סקסופון שמגיע בסוף השיר. השיר תופס בצורה מושלמת את הרוח של אבא שלנו. מתחיל מאופק, עוצמתי, מכונס בתוך עצמו, ואז בהמשך מגיע סולו מלא בחופש, ברגש שמתפרץ, באהבה אינסופית. כל פעם שמרגיש שהסולו עומד להיגמר, הוא ממשיך לעוד סיבוב. ככה אבא שלנו היה, תמיד קם אחרי נפילה, תמיד ממשיך לעוד סיבוב. אבא היה פרמדיק ועזר לפצועים, לצעירים חסרי אונים שרק באו לחגוג את החיים ונקלעו לסרט אימה. אוהבים אותך לנצח אבא".
בתו מיה שושני מספרת: "איזה שיר אבא אהב? המחשבה הראשונה היא שצריך לשאול את אמא. אבל אמא לא כאן. היא בשבי חמאס. נלקחה באכזריות מביתה, לאחר שראתה את אבא אהוב ליבה נורה ומדמם למוות בזרועותיה. ובכל זאת, 'סע לאט'. מה יש בשיר הזה שמתחבר לאבא שלנו? יש איזו שלווה ומתינות שאפיינה אותו, ושכל כך רחוקה מהכאוס ומהשבר הנוראי שהוא חיינו מאז יום שבת הארור. הקול החם והמנחם של אריק איינשטיין, האהבה לכדורגל והפועל תל־אביב ששוב הפסידה, הסכנה העמומה האורבת מעבר לגדר, והגשם. אבא היה חקלאי וריכז את גידולי השדה בקיבוץ עשרות שנים. השדות הירוקים של ניר עוז היו לו לבית, והגשם היה עבורו מתנה משמיים, כאילו משקה את הנשמה שלו עצמו. כל מי שהכיר אותך ידע והרגיש אם סעיד לצידי, הכל יהיה בסדר. בצניעות, עם המון חוכמה, נדיבות לב, אהבה, ואנושיות. היית עמוד התווך של משפחתנו כולה. ידענו - לא יתחילו בלעדיך. סע לאט".
החברים אביב קובי, נועם יהודאי (יודה), טל רחמני, וארבל סנקביץ מספרים: "אלון היה הלב הכי גדול בחבורה שלנו. אחד שאהב תמיד לחבק. אחרי מסיבות, בדרך כלל עם הרבה מוזיקת טראנס וריקודים שלא נגמרים, אלון היה משמיע לנו את השיר הזה. היינו שרים אותו יחד. אנטי־קליימקס מאזן, מרגיע. ממד"א נמסר כי הקריאה האחרונה לעזרה מחבר של אלון התקבלה בשבת בשמונה וחצי. החבר תיאר את אלון שוכב לידו, פצוע קשה מאוד, והם נמצאים למרגלות עץ גדול ובולט במרחב. גם זה מתחבר באופן מצמרר למילים מתוך השיר הכי אהוב על אלון: 'נתקלתי בעץ שקרס / חשתי בענפיו השבורים מביטים בי / האם זה המקום שכה אהבנו? / האם זה המקום שעליו חלמתי? / זה יכול להיות הסוף... להכל / אז מדוע שלא נלך למקום שרק אנחנו מכירים?'".
משפחתה מספרת: "22 שנים של צחוק, בכי, הקשבה, סודות, חיבוקים ונשיקות. 22 שנים של גאווה. עינבר, לוחמת, צמח בר שטרף את החיים, כמה הספקת, כמה עברת. כמה לא תספיקי. נאמנה לעצמך לרגשותייך, לדרך הייחודית רק לך לב ענק שמפזר אהבה כי 'מה כבר יכול לקרות'. משגיחה עלינו ומכוונת אותנו במסע הכי ארוך של חיינו שמתחיל כעת. תודה על הזכות לגדל אותך ולגדול לצידך".
הוריו יוסי ואדווה גרושקה מספרים: "טל, שהחיילים שלו אהבו אותו מאוד, כתב פוסטים כמעט על בסיס יומיומי על מה זה להיות לוחם וציוני. בגיל מאוד צעיר הוא כתב בין השאר שאם צריך להיהרג למען המדינה - אני מוכן לעשות זאת. החיילים שלו אמרו, 'אם אתה הולך להיהרג, אנחנו הולכים יחד איתך'. טל אהב לקרוא ספרים על מנהיגות, מורשת קרב ואהבת המולדת - כמו 'חכמים יותר, מהירים יותר, טובים יותר' של צ'רלס דוהיג, 'לא נרדם בלילות' של גיורא איילנד, 'מצביא ללא שררה, סיפור חייו של יצחק שדה' מאת צביקה דרור, 'תדע כל אם עברייה' של עמוס הראל ו'המנהיג הטבעי' של רובין שארמה. הוא הרגיש שהוא צריך ללמוד עוד ועוד כדי להעשיר את החיילים שלו. הדרך שלו לחנך הייתה לא בהטלת מורא, אלא בנתינת תחושה של 'ממני תראו וכך תעשו'".
