נכדתה נעה הרמתי מספרת: "סבתא שלנו, שנרצחה בביתה בקיבוץ רעים, מאוד אהבה את השיר הזה ותמיד שרה אותו בזמן שביצעה את מטלות הבית, בעיקר כששטפה את הכלים. זה שיר שמקשר אותנו לסבתא, שהייתה ציונית בכל מאודה ואהבה מוזיקה ישראלית אותנטית. בועז, בן זוגה, רוצה שזה השיר שילווה אותה בהלווייתה כאשר המצב יאפשר קבורה בקיבוץ".
חברותיה דניאל מלכה, רוני גבאי וברק ברהמי מספרות עליה: "שי שלנו הייתה מסוג האנשים שהייתה תחושה שאף פעם לא צריך לדאוג להם. ידעת תמיד לקבל את ההחלטה הנכונה, עם המילים הנכונות והחיוך הנכון. כל קושי שפגש אותך נתקל בחיוך וחלף כלא היה. 'תרקדי את זה' זה בדיוק זה. הריקוד היה חלק בלתי נפרד מהפלא שנקרא שי, וזה כל כך נכון שהדקות האחרונות שלך היו על רחבת הריקודים, מוקפת באנשים שמתעסקים באהבה. להסתכל עלייך רוקדת היה כמו להסתכל על פרח פורח, שמש זורחת, שמיים נצבעים בוורוד בשעות הערב המוקדמות. קסם. השארת אותנו עם משאלה - שנמשיך את דרכך, נשמח, נרקוד, נאהב ונדע שבסוף באמת יהיה טוב".
דודתו יעל בר זוהר מספרת: "עילי אהובנו היה אוהב אדם ואהב לעשות לאנשים טוב על הלב. הוא מצא את דרכו בשיטת הווים הוף (אמבטיית הקרח) שאותה למד והוסמך לטפל באנשים. השיר 'עולה עולה' היה צלצול הטלפון שלו. השיר משקף את עילי, את שמחת החיים שלו, האור והאהבה שהרעיף על כל אדם. הוא היה גנרטור של אור ושמחה, הנשמה של המשפחה שלנו. המרים הלאומי של המשפחה והחברים".
המשפחה מספרת: "המלחין שיובלי הכי אהב היה יוני רכטר, ומתוך כל שיריו הנפלאים השיר 'כל עוד' היה אהוב עליו ביותר. לפני שנה ועשרה חודשים, כשהפך לאבא, קיבלו המילים המרגשות משמעות חדשה עבורו. הכל בשיר הזה שיקף את הנפש הרגישה, החכמה, העדינה שהיה יובלי. ילד וגבר, התחלות חדשות, שירה ומוזיקה, אותיות על לוח, אופטימיות, אמונה, תקווה ואהבה. בראש השנה האחרון הכנו במשפחה שירון לטקס החג המשפחתי. כל אחד בחר שיר שמייצג אותו, מכל השירים הרכבנו שירון ושרנו אותו ביחד. יובלי בחר את השיר הזה. יובלי נהרג ביום שני בבוקר בקרב בשדרות. בדיוק בזמן הזה בשנה שבו הילדים אמורים לשיר על סתיו ושנה חדשה".
משפחתו מספרת: "אריאל היה ילד קסם, חד וחריף, שובה לב וסוחף. צנוע עם חיוך שובבי ופני מלאך. תמיד מוקף באוהבים ובחברים, שצוחקים מההברקות שלו. השיר האהוב עליו היה 'נפרדנו כך' של סמדר שיר בביצוע של אבנר גדסי האגדי. אריאל היה מחכה לחורף, כדי לשמוע את השיר, כי בקיץ זה לא מספיק עצוב.
"אריאל היה צנחן, לחם בגבורה, ונהרג בקרב בבארי. גדסי הגיע עם בנו שליווה אותו בגיטרה, ושר את השיר בשבעה של אריאל בנוכחות מאות אנשים. היה מרגש, וממש הרגשנו את אריאל מתמוגג איתנו. הקשבנו לקולו החם של אבנר, עם ליטוף של רוח סתיו קרירה, והמוני אנשים דומעים, מחבקים, נרגשים, ואוהבים.
"אריאל היה בן, אח, נכד, נין, אחיין, דוד וחבר אהוב. יהי זכרו ברוך".
אחיה מספר: "אדר הייתה ציפור מדבר, עמוד האש לפני המחנה. היא הייתה מפקדת מחלקה ולוחמת חילוץ והצלה בפיקוד העורף. אדר הגנה בגופה על מאות חיילים טירונים והקריבה את עצמה למען המדינה. היא נרצחה ביום הראשון של המלחמה, לאחר קרב יריות עיקש בין המפקדים בזיקים לעשרות מחבלי חמאס שניסו לחדור לתוך הבסיס. היא גדלה ביישוב נווה זיו שבגליל המערבי והותירה אחריה הורים, שלושה אחים ובן זוג".
אביו עופר וינר מספר: "בחור מוכשר להפליא, התאפיין בנפש עדינה ושמחה. עד לא מזמן צילם בכפר עזה את הסרט הראשון שלו באורך מלא, 'הגדת קיבוץ'. הסרט, שיושב כרגע כחומר גלם ומחכה לעריכה, מספר על זוג צעיר שחוזר מהעיר לקיבוץ וצריך להתמודד עם בעיות כלכליות, הסבה מקצועית, השתלבות בקהילה והקמת בית ומשפחה. המצמרר הוא שהסרט הזה מנציח את כפר עזה כפי שהייתה בימים האחרונים שלפני האסון שקרה לנו. מה שמרגש ומצמרר עוד יותר באנדרטת הזיכרון הזאת הוא שחלק גדול מהאנשים שהשתתפו בסרט כבר לא איתנו. זוגתו ואם בתו שי־לי אמורה לערוך את הסרט, ואני מקווה שהיא תוכל לאגור כוחות ולהפיץ אותו בעולם. והכי חשוב ומרגש הייתה אהבתו לבתו שייה. מעולם לא ראיתי את יהב מאושר וקורן כמו בימיו הקצרים כאבא".
משפחתה מספרת: "יובל היא אחותנו הקטנה, ילדת פרחים שלנו, ילדת שלום וטבע. חיוך תמידי נסוך על פניה היפות, ועיניה הכחולות מאירות. היא הילדה שמקדימה שלום לכולם. היא שמדביקה את כולנו בשמחת החיים ובנעורים המתפרצים. היא הראשונה שעולה על השולחן בחגים ומרקידה את כל הנוכחים, זאת שסביבה תמיד כלבים ואנשים, מסמר האירוע. היא המסיבה, האור, הדבק המחבר שלנו, וסימן ההיכר שלה הוא השיר 'כחולת עיניים' של עלמה זהר, זה וסימן נוסף: אהבת חינם. אנחנו שבורים לרסיסים ומתים מגעגועים".
בתו הגר בן צבי מספרת: "אבא הגיע לקיבוץ ניר עוז בעקבות אמא שלנו מירי זכרה לברכה, שם חי 50 שנה עד הירצחו. הוא נרצח בעודו שוכב במיטתו. ג'ימי, העובד הפיליפיני המסור שלו, נחטף לעזה ולא ברור מה עלה בגורלו. אבא היה נהג משאית, אמא מירי הייתה צוחקת שהמשאית היא האישה השנייה בחייו. עם המשאית הוא היה חוצה את ישראל לאורכה ולרוחבה. הוא יכול היה לנסוע שעות בשקט, בלי לומר אף מילה. להקשיב לרעש המנוע ולמוזיקה. אבא, שהיה לוחם בצנחנים והשתתף בשלוש ממלחמות ישראל, היה איש שקט שלא דיבר הרבה, ואף פחות לאחר שחלה בפרקינסון. הוא לא חייך הרבה, אבל כשחייך החיוך מילא והאיר את פניו. אנחנו נתגעגע לאבא כל כך. בחרנו בשיר "שקט' כי בית ילדותנו בשנות ה־80 היה בעיקר מלא ביהודית רביץ ונורית גלרון, בכבש השישה־עשר ואריק איינשטיין, במוזיקה קלאסית וקצת ג'אז. זה היה אבא".
אביו יורם בן יהודה מספר עליו: "איתמר הוא אח תאום זהה לגילעד. זה אומר שמעולם לא היה לבד. הם למדו בכיתה משותפת מהגן ועד סוף י"ב. חלקו חברים, בגדים, משאבים וסודות. איתמר וגילעד לא גדלו כשני חצאים של שלם אחד, אלא כשניים נפרדים. למרות המראה הדומה, לכל אחד מהם אישיות נפרדת, אהבות וטעמים משלו. איתמר ידע להכיל ולחלוק. להקשיב ולקחת פנימה. לתת מעצמו עם דרישות מאוד צנועות לקחת. הגיוס לגדוד 13 של גולני היה הפעם הראשונה שנפרדו פיזית. איתמר היה לחייל מצטיין, חובש קרבי שהיה מפקד מצטיין ואהוב על פקודיו. האהבה גדולה שהייתה לאיתמר הגבוה והחסון היא לאכול, הכל והרבה. האהבה השנייה היא לשיר בקולי קולות שירים מזרחיים על אהבה, פרידה וגעגועים. את זה הוא למד בגולני. גם עכשיו, איתמר, אתה לא לבד, ולעולם לא תהיה".
אחיו שחף דנינו מספר: "ראם אהב את טום הנקס ובמיוחד את הסרט 'פורסט גאמפ'. הוא אהב גם את 'הזאב מוול סטריט'. לאחרונה שמענו ביחד הרבה מוניקה סקס, הוא אהב את 'על הרצפה' ואת 'מספיק בן אדם', וגם את קנדריק לאמאר. ראם היה תלמיד מצטיין, תמיד עם הציונים הכי טובים ותעודות הערכה, למד בבית ספר הריאלי בחיפה והיה בפנימייה הצבאית בחיפה. את המסלול בצבא הוא התחיל בקורס טיס. היה שם בערך שישה חודשים ועבר לסיירת גולני, שם עבר כמעט את כל המסלול וכשהבין שאין להם הקצאה לקורס מ"כים הוא העדיף לרדת מהסיירת להשבחת גדודים ומשם לצאת למ"כים, כי הוא האמין שעדיף לתרום יותר בגדוד מאשר לסיים בסיירת".
משפחותיהם מספרות: "עידן עמדי היה חלק משמעותי מהקשר שלהם. הם אהבו אותו ואת הערכים שהוא מייצג. אבשלום הכיר את עמדי על הסט של ׳פאודה׳״.
המשפחה מספרת: "עדי התנדבה להסתער בקו האש הראשון מול המחבלים כדי להציל חיילים שהתבצרו בחמ"ל בבסיס. היא לחמה כשעה וחצי עד שירי של אחד המחבלים הכריע אותה. היא אהבה מאוד מוזיקה ישראלית. אחד הבילויים האהובים עליה ועלינו היה הופעות חיות. היא הייתה בכמה הופעות של האמן האהוב עליה ביותר, עידן עמדי. בפעם האחרונה הייתה בהופעה שלו בירושלים לפני כחודשיים, כשהופיע עם יסמין מועלם. שלושת השירים של עידן עמדי שעדי אהבה במיוחד היו: 'אלייך', 'בזמן האחרון' ו'אושר'. עכשיו המילים של השירים מקבלות משמעות נוספת עבורנו:
"ואם יכולתי לשחק עם הזמן
קצת לחזור לאחור / הייתי נוסע ליום ההוא שם / שחייכת בו בלי סוף..."
אחותו נופר ביטון מספרת: "בניהו בורך בחיוך מנצח, שמחה עצומה, נפש חופשייה ואור שהגיע לכל פינה בלבבות כולם. היינו מנגנים המון שירים ביחד כל הזמן. הוא אהב במיוחד את 'הריני' של אביתר בנאי, היה מקשיב לו ומנגן אותו במשך שעות. 'הריני מקבל על עצמי לאהוב אהבה שאינה תלויה בדבר'. כזה היה בניהו, ילד של אהבה".
משפחתו מספרת: "אם יש משהו שמסמל יותר מכל את מתן שלנו אלו הערכים שהפסטיבל מייצג. כל מי שהכיר אותו אפילו לרגע ידע שכל ליבו מלא רק בנתינה, טוב לב, אהבת אדם ורצון לעזור. כמויות האהבה וטוב הלב שהפיץ בכל רגע בחייו הן עצומות והכל תמיד עם החיוך היפהפה שלו. גם השיר שאהב, מסמל חופש ואהבת החיים. כשהתחילה המתקפה, מתן, גולנצ'יק בעברו, דאג להישאר בין האחרונים, לקח את הרמקול וקרא לכולם ולצאת מפתחי החירום".
