הוריה איל ואלה וולדמן מספרים: "דניאל הייתה ילדה של ספרים ותמיד הייתה באמצע אחד מאז שלמדה לקרוא, והייתה מחליפה עם חברות ספרים. בחרנו בסדרות ספרי פרסי ג'קסון והארי פוטר. היא אהבה לשקוע בעולמות הפנטזיה וההרפתקאות ואלה הספרים שהייתה חוזרת אליהם תמיד".
אחיו שלום בוכריס מספר: "אחי הקטן אהב מאוד את המילה הכתובה. הוא הבין את כוחה ואת עומק השפעתה. אחד הספרים שהוא הרבה לקרוא היה 'הנסיך הקטן'. הקטע האהוב עליו היה זה שעסק בשיחתו של הנסיך עם השועל - על מה הם הדברים החשובים באמת ומה מהותו של האילוף ולשם מה. חן ידע שאהבה ללא תנאי לצד דרישה בלתי נגמרת, הם חלק בלתי נפרד מהיכולת לחנך ולפקד על דור של אנשים מצוינים. כך הוא עשה. בעקביות ובענווה, שוב ושוב ושוב עד לביצוע מדויק ומושלם של כל פעולה. חן לא ידע כנראה שהנסיך הקטן יהפוך ביום מן הימים לטרילוגיה של שלושה נסיכים, יפתח, אפיק וחן, שזכו ביחד עם עזרתם של עוד מאות נסיכים נוספים להדוף ולפגוע בהתקפת אויב על ארצנו".
אחותה מעיין אדם מספרת:
"זה השיר שהיא זייפה לאחרונה כל הזמן, שרה לרועי בן הזוג שלה, ששכב איתה מתחת למשאית עד שירו בהם. ובאמת אין עוד אחת כמותה, והוא באמת היה איתה
עד הסוף".
המשפחה מספרת: "סביון מאוד אהבה מוזיקה ארץ־ישראלית ישנה. השירים האלה ריגשו אותה ונגעו לה בהרבה חדרים בלב. את השיר 'רק מה שאת אוהבת' אהבה במיוחד, והוא היה לה כמו מוטו לחיים. הייתה לה יכולת חזקה להקשיב לקול הפנימי שלה ולהבין מה הוא רוצה ממנה, ובעיקר מה לא. אף אחד לא יכול היה להגיד לה מה לעשות. היא הייתה בחיפוש תמידי אחרי מה היא אוהבת לעשות, מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה, מי היא רוצה שירוץ לצידה".
משפחתו מספרת: "רועי היה אוהד שרוף של מכבי תל־אביב בכדורגל וישב קבוע בבלומפילד בשער 11. אהב מאוד את כל שירי העידוד של האוהדים, והם הלכו איתו מדי יום".
משפחתו מספרת: "בכור אהב מאוד לשמוע את יהורם גאון בימי שישי. אהב את ארץ ישראל בכל מאודו. הוא הכיר כל פיסת אדמה וכל אזור בארץ כמו את כף ידו. השיר הזה מתאר יפה את אהבתו לישראל".
משפחתה מספרת: "שרון הייתה קרן שמש של המשפחה, החברים וכל הסובבים. שרון הייתה מלאת אור שמחה וחיוך. לדאבוננו, היום השיר הזה מתחבר לתחושות הכל כך קשות שלנו מאובדנה:
'אל תלכי קרן שמש
לא נגמר לנו היום
למה את מסתתרת
עננים בכל מקום'
שרון לעולם תישאר קרן השמש שלנו".
משפחתו מספרת: "זה שיר על אהבה, ומאור היה אדם אהוב שאהב אחרים תמיד. היה לו חבר שבכל פעם שהיה פוגש אותו, הוא היה מתחיל לשיר את 'בשדה ירוק' והם היו צורחים את השיר ביחד".
משפחתה מספרת: "'בסוף הכל יסתדר, על הכל נתגבר', אומרות מילות השיר. שיר של אופטימיות, תקווה, כמו שקד שלנו. היא הייתה מלאת שמחה, תמיד מחפשת את הטוב שבאדם מולה. בסטטוס הווטסאפ של שקד מופיע המשפט: 'אדם צועק את שחסר לו, לא חסר לו - לא צועק'. כך שקד ראתה את מי שסביבה. הייתה לה היכולת להסתכל לתוך אדם, בלי לשפוט. בהבנה שאם אדם מתנהג בצורה מסוימת, אולי חסר לו משהו. לא היו אנשים שקופים בעיניה".
משפחתו מספרת: "איתיתו שלנו, התינוק של המשפחה, כל אחד שנתקל בך לא היה יכול להיות אדיש לחיוך הענקי שמאיר כל מקום שנכנסת אליו. איתי שלנו אהב מוזיקה, טיולים, כדורגל, מסיבות, חברים, ויותר מכל את המשפחה והאחיינים. חכם, יפה, ועם כל זאת צנוע. הלב כבר לא שלם בלעדיך. 'אני כאן איתך תמיד מחכה', אנחנו אוהבים אותך ומחכים לך לנצח".
אשתו רויטל מספרת: "ליאור
היה איש מצחיק, ואהב מאוד
מוזיקה. כשהתבקש על ידי הילדים לשיר להם שיר ערש, שלא היה
חלק מהרפרטואר שלו, החליף את מילות השיר הטרגי 'בערבות הנגב' של יהורם גאון ויפה ירקוני
במילים מצחיקות".
עברי לידר, שאביב היה מנהל הבמה שלו, מספר: "אני מכיר את אביב המון שנים, הכרנו אחרי הצבא. הוא היה אחראי על הספוט־לייט, פנס גדול שעקב אחריי על הבמה. מהר מאוד הבנתי עד כמה אביב מיוחד. כמה הוא פרפקציוניסט מצד אחד, ומצד שני לא נכנע ללחץ המגיע בהופעות ותמיד היה רגוע ואדיב. עם הזמן הוא הפך לחלק מהמשפחה. היינו מגיעים לבקר אותם בכפר עזה והם אותנו. בילינו כל כך הרבה שעות יחד, דיברנו על הכל וצחקנו. היה לנו הומור משותף שלנו. עם הזמן, אביב הפך למנהל הבמה של כל ההופעות שלי, כי סמכתי עליו וידעתי עד כמה הוא טוב. בכל פעם שמישהו היה מחליף אותו, היה אפשר להרגיש את ההבדל. זה לא היה אותו דבר. עכשיו, זה אף פעם לא יהיה אותו דבר".
אחיו אברמי קלמנזון מספר: "אלחנן, שאהב את ארץ ישראל בכל מאודו נפל בהיתקלות עם מחבל בפעולת החילוץ שבמסגרתה הציל עשרות מתושבי בארי. כאדם שפגש קרב, אובדן ושכול, אלחנן הבין היטב את מחירי ההיאחזות וההגנה על החיבור בין עם ישראל לארצו. בסוכות האחרון שלח לנו מספר מילים על נתן יונתן ושירו 'שיר ארץ'. בשירתו של יונתן, האב השכול, מצא אלחנן חיבור בין אהבה אין קץ לארץ, ראייה מפוכחת וכואבת של מחירי אהבתנו לארץ, ואמונה גדולה בכך שגם מתוך השכול והכאב העמוקים חובתנו להמשיך להתקדם, ולהיאבק לצמיחה ולפריחת כוחות חיים מחודשים".
משפחתו מספרת: "זה היה השיר שהוא והחבר'ה שלו שמעו בדרך למסיבת הטבע הראשונה שלהם. עמית אהב מוזיקה ובזה רצה לעסוק בהמשך חייו".
אחותה חן זנדר מספרת: "נועה שלנו אהבה את השיר 'שמש' והייתה בעצמה שמש מאירה עבור רבים. נועה אהבה לשמוע מוזיקה ובמיוחד ישראלית, אהבה לשיר בחיוך ובקול רם ולהתחבר לכל מילה. היא אהבה לטייל ובמיוחד אהבה את המדבר, את הזריחות, השקיעות, את השקט והיופי. היא הייתה משמיעה לנו את השיר ושרה בקול ופתאום עכשיו, כשהיא איננה, המילים מקבלות משמעות חדשה וכואבת. אנחנו מאמינים שקרני השמש המלטפות של נועה שלנו יאירו ויעטפו אותנו לנצח".
משפחתו מספרת: "באחרונה הוא שמע הרבה את הקאבר המשותף של יסמין מועלם ועומר אדם ל'יהיה טוב' ו'מים שקופים'". הוא גם אהב לשמוע בכל יום שישי את Where Are the Days של איתן פלד, אבל השיר שנגע בו ממש היה 'אח מילת מפתח' של אריק שהקדיש עמרי לאהובתו רון. הם בדיוק עברו לגור ביחד".
משפחתה מספרת: "ספיר אהבה מוזיקה מאוד והייתה שומעת כל כך הרבה סגנונות. השאפל של הפלייליסט שלה נע בין שירים ברוסית, מזרחית, פופ וטראנסים. בין השירים האהובים עליה היה 'יום חדש' של רביד פלוטניק. השיר סימל בשבילה אופטימיות ותקווה, הערכים שהיא הכי דגלה בהם".
משפחתה מספרת: "שירה הייתה ילדת פרחים של אור ואהבה. נשמה חופשייה שתמיד עשתה רק מה שהיא רוצה, בלי להתנצל, בלי לחשוב מה הסביבה חושבת והיא נכנסה לכולם ללב. הייתה עוצמתית בשקט וברוך שלה. בשנתיים האחרונות משחרורה הצבאי היא טרפה את החיים, מצאה את עצמה, הבינה מה היא ומה היא רוצה להיות ורק נהנתה מצחוק, מוזיקה וחופש. אהבה את הטבע ובעלי חיים, טיילה בהודו, דרום אמריקה וסיני, ועמדה להתחיל לימודי פסיכולוגיה בבן־גוריון. היא אהבה מאוד את טונה ומסיבות טראנס, וסיימה את חייה במסיבת נובה. שירה איחדה אותנו והכניסה לנו צבע לחיים, והזיכרונות ממנה ימשיכו לצבוע את חיינו".
חבר המשפחה הראל סקעת מספר: "אני מכיר ואוהב את מאי נעים ואת משפחת שרף כבר קרוב ל־20 שנה. מאי נרצחה במסיבת החיים על ידי אנשים שלא מגיע להם לחיות, וכולנו שבורי לב. במושב גן חיים, ליד ארון הקבורה של מאי, שרתי את השיר שהיא הכי אהבה 'אמרת שהשמש' ומתברר ששלחה לקרובים שלה בימים האחרונים לפני האסון, שישמעו גם. המילים הפכו קשות, המשמעות הפכה מרסקת. שמחת החיים של מאי, מהפעם הראשונה שנפגשנו בגיל ארבע ועד האחרונה הייתה מידבקת ומרחיבת לב. נוחי על משכבך בשלום אהובה שלנו".
