פרויקט מיוחד ליום העצמאות ה-75 לישראל:
75 נשים בוחרות 75 שורות בלתי נשכחות בזמר העברי
שנכתבו על נשים – מרגשות, מעצימות וגם מקוממות
"שורה זו מתוך שירה של נעמי שמר מתמצתת את יופיים של החיים המלאים בחסד ובקושי. השיר נכתב לאידה נודל כשזו הייתה אסירת ציון ובמאבקה איחדה סביבה נשים מכל העולם. זכיתי לחגוג עם אידה ז"ל ועם משפחתה את חג החירות הראשון שלה לאחר הגעתה ארצה, כשהגיעה לליל הסדר הראשון שלה במולדת החדשה, בבית הנשיא חיים הרצוג עם משפחתנו".
"זהו שיר אהבה מושלם לאהובה שהיא גם אם. בחרתי בשיר הזה כי מי שהיה תחת כנפיי ב־40 השנים האחרונות הלך לעולמו וכנפיי מיותמות".
"אהבתי מאוד את שלושתם: את ז'אק ברל, את נעמי שמר ואת יוסי בנאי. לפני 30 שנה ויותר כשנישאתי לבעלי ראובן בגינת ביתנו, יוסי פסע אל מתחת לחופה ושר את 'אהבה בת עשרים'. בימים אלה אני מופיעה עם תזמורת המהפכה במחווה מסחררת ליוסי, אני שומעת ורואה את עצמי קוראת את מילות התרגום רב ההשראה של נעמי וגאה שאלה היו החברים שלי".
"השיר הזה של עפרה חזה עושה לי הרבה שמח בלב מאז שאני ילדה קטנה, ומזכיר לי תמיד שאני לא באמת חייבת שום דבר לאף אחד. ההגה והנרטיב בידי ואני לוקחת בספק כל הגדרה שמנסים להלביש עליי. תודה לעפרה על השיר המעצים הזה".
"השיר הזה הימם אותי בעוד רמה: הנכונות של הכותב והמבצע להתערטל רגשית ולספר בכזו כנות על חוויה משפילה כל כך שעבר - 'עלבון גדול, קשה' - כפי שהוא בעצמו קרא לשיר ומתאר את הסיטואציה. כך השיר הזה לימד אותי שיעור נוסף שלא יסולא בפז על ערכה האדיר של חשיפה עצמית באמנות בכלל ובכתיבת שירים בפרט".
"בתור נערה צעירה השורות האלה טלטלו את עולמי. הדהים אותי שאישה יכולה לגרום לגבר, ועוד גבר קולי כערן צור, להרגיש כל כך קטן ואפסי ושהוא עדיין ימשיך לחשוק בה. אותי חינכו שהדרך לכבוש את לבם של גברים היא להיות חמודה, קטנה ועדינה, וזה היה שיעור ראשון ומכונן בנוגע למהי תשוקה ומה מפעיל אותה.
עד שאתי אנקרי הופיעה בחיי לא הרגשתי חיבור רגשי ותרבותי כל כך מושלם. כששמעתי אותה לראשונה הייתי בנהיגה. עצרתי את האוטו, הקשבתי והתרגשתי מאוד, לא ממש הבנתי למה. אחר כך התבררה לי הסיבה: אתי (שקראו לה אסתר), מזרחית מהפריפריה והשיכונים בלוד, שחקנית. אני חני (קראו לי חנה), מזרחית מהפריפריה משכונה ד׳ בבאר־שבע, שחקנית.
"שנה אחר כך היא לוהקה לדרמת הטלוויזיה 'לחם' ואני לסרט הקולנוע 'בנות'. שתי שחקניות מזרחיות, לראשונה בתפקידים בולטים. ועוד לא אמרתי כלום על כמה היוצרת הזאת אינטליגנטית, עמוקה ומוכשרת, מי שהקדימה את זמנה והבריקה. המילים מספרות סיפור על אישה שהגבר שלה חונק אותה מ'אהבה'. כולנו יודעות היום שזה הסימן הראשון לגברים אלימים, אבל היא יצרה את השיר הזה באמצע שנות ה־80. זו הייתה תקופה מכוננת במדינה, שבה התחיל שיח מרתק על הזהות המזרחית־פמיניסטית. חבל לי שלא נפגשנו אף פעם בתור יוצרות, אבל מי יודע, אולי עוד ניפגש".
"בשנת 2000 דנה עבדה על האלבום 'עד הקצה' עם יהודה עדר, אישי היקר. כשהם עבדו על השיר 'עד הקצה', הייתה בו שורה 'אם אתה הולך ממני, אני נשארת לבד'. בא יהודה ואמר, 'למה דנה? אם הוא הולך ממך, הוא נשאר לבד'. דנה ההמומה בירכה אותו על תפיסת עולמו והודתה לו על הדגש המעצים הזה, והשאר היסטוריה".
"זה שיר מצמרר ומקומם, שמאדיר אלימות גברית בשם האהבה. אלכסנדר פן כתב את השיר מנקודת מבט של אישה, אישה אוהבת ומושפלת, נבגדת ונאמנה, סובלת ועדיין אומרת: 'אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת'. שיר כזה לא היה יכול להיכתב היום".
"בשנה האחרונה ילדתי את בני הבכור. בזמן ההיריון, כשהוא עוד היה בתוכי, נהגתי לשיר לו את השיר הזה. המחשבה שהוא יגיע לעולם שהוא 'לפעמים בוער' מצד אחד הפחידה אותי ומצד שני, חיזקה אותי והזכירה לי כמה כוח יש לנו לקום ולעשות שינוי אמיתי, להילחם על הזכויות שלנו כנשים ולהפוך את העולם למקום טוב יותר, בעיקר עבור הילדים שלנו".
"זו שורה מקוממת ומרגיזה, אני שמחה שעבר זמנה. לשמחתי, היום האוזן כבר יותר רגישה למשפטים כמו 'בואי מותק' או 'הוא הרים אותי לגובה', יש בהם קונוטציה מיזוגנית, מינית ומטרידנית. שרו את זה להקות צבאיות, שרו את זה דורות שלמים של בנות שאולי פחות הקשיבו למילים, אבל מילים כאלה בוודאי מחלחלות לתודעה".
"כשהייתי בשיא הכאבים של מחלת האנדומטריוזיס שסבלתי ממנה, וטיפולי ההפריה כשלו אחד אחרי השני והגבירו את הכאב עד שכבר לא היה במוח כלום חוץ מכאב מפלח, נהגתי לשמוע את השיר הזה ודמיינתי שיום אחד אהיה כאחת הנשים הבריאות ויהיו לי ילדות, והשריפה הזאת בתוך הגוף שלי תיעלם. זה היה החלום, להיות כאחד הדשאים, כאחד האדם. אחרי ניתוח מוצלח בשווייץ שהציל אותי, נכנסתי להיריון שלוש פעמים באופן טבעי וילדתי את יהלי, גאיה ועפרי, אהבות חיי. עד היום השיר הזה מזכיר לי ששום דבר לא מובן מאליו".
"לאה גולדברג כתבה את השיר הזה כששמעה על מה שקורה בגרמניה במלחמת העולם השנייה, אבל זהו טקסט אל־זמני על כמה יכולנו אנחנו, האנושות, לפשט את חיינו בעולם. להיות פשוטים כמו הטבע, לגעת בהם באמת ולא לפחד לאהוב. הטקסט הזה מעורר בי בכל פעם מחדש געגוע לאמת, למקור, לבריא".
"השורה הזו (כמו כל השיר) מדברת אל כל מי שלא נרדמה בלילה מרוב חרדה, מרוב אהבה, מרוב דאגה. שמרגישה לפעמים שהיא לא שייכת ולא תשתייך לעולם, שמייחלת לקצת שקט, אבל יודעת שהוא לא יבוא".
"אני מזדהה מאוד עם השורה הזאת שמחזירה אותי לתקופת ההתבגרות שלי. יש פה שילוב של אמת, הומור, מרירות ועצב. הרי ברור שילדות לא בוכות בול כל שנה בסתיו לפי הלו"ז וגם ברור שהן לא ילדות כבר. משהו בתמונה העקומה הזאת מרגש ומדויק".
"אני מזדהה עם המילים האלה של לאה שבת, היפות והנוגעות בפשטותן, כי האהבה מתחילה בעצם מלאהוב את עצמך, ורק אז את יכולה להיות יותר נדיבה בלב ולאהוב אחרים".
"השיר הזה הוא כולו התפעמות עצומה מהאישה שהוא אוהב, מתבונן ורואה אותה לעומקה ומתאר אותה במילים מרגשות עד כאב. כתיבתו של חלפי מעוררת בי התאהבות עצומה בשפה שלנו".
"אני זוכרת את בתי והיא בת שלושה חודשים, הימים ימי קורונה ואני איתה לבד. זה שפעם אהבתי ישן שינה עמוקה, שאף בכי לא הצליח להעיר. הבטן כאבה לה בגלל גזים איומים, נשאתי אותה בידיי העייפות, הולכת איתה בין חדרי הבית, בוכה יחד עם בכייה ושרה לה את כל שירי המולדת שאני מכירה. פתאום, משום מקום, הגיח השיר הזה לראשי, שרתי לה אותו, היא סוף־סוף נרדמה והיא יפה ושלווה. חודשיים אחר כך כבר הייתי גרושה, שמעתי את השיר הזה ברכב בדרך להרצאה, ושוב בכיתי, הפעם גם משמחה".
"שיר על־זמני שנכנס לפלייליסט של שולחן השבת וזכה לחיי נצח. שרים אותו מדי ליל שבת אחרי הקידוש, לא רק כהצדעה לאם המשפחה אלא לכל הנשים בכל הדורות. השיר מתאר אישה עוצמתית, פעילה, מאמינה, מתקנת עולם. השיר נכתב לפי הא'־ב', שורה אחרי שורה של מעלות ומידות טובות, שהלוואי שניקח לחיים שלנו. יש הרבה לחנים וביצועים לשיר הזה ובטח יהיו עוד בדורות הבאים".
"השיר הזה מזכיר לי את העלייה לארץ, את הכאוס, מלחמת המפרץ, המגורים הארעיים. הייתי בת ארבע, ואסור היה לקחת חפצים רבים מהבית. לקחתי איתי רק צעצוע אחד. אחרי חודש הייתה דפיקה בדלת: הבת של השכנה מלמטה עמדה בפתח ונתנה לי את כל הצעצועים שלה".
"השיר מחבר עבורי את סך כל מגוון הרגשות שאני חווה בכל תקופה בחיי. הוא מעלה בי אהבה וגעגוע לאנשים שהלכו לעולמם שמהם כבר לא ניתן לבקש סליחה, ורגשות אשם שמתעוררים בעקבות כך. הוא מעורר בי גם געגועים לתקופת הילדות במדינה רחוקה ותחושות נוסטלגיה שהגעגוע מייצר. השילוב של הקול המדהים של יהודית רביץ עם כל הרגשות שצפים בי כשאני שומעת אותו, יוצר חיבור מאוד ייחודי מבחינתי".
"אני מזדהה עם כל מילה. גם אני אולי לא כל כך יפה וגם לא בת 16, אבל כבר יודעת משהו על העולם הזה, ומה שאני יודעת הוא שהילדים והנכדים הם העולם, אלה החיים. אני מכירה תודה על כך שיש מי ששומר עלינו מלמעלה".
"זהו שיר נפלא שמבטא כמיהה לשלום. בשיר הזה יש משהו מאוד אישי ונוגע ללב. כאילו טולי רביב, שהיה עם יפה ירקוני בלהקת החישטרון של חטיבת גבעתי, כיוון אותו לבן שלו".
"השיר נכתב, הולחן ועובד עבורי ומעביר היטב את מה שהרגשתי במהלך ההיריון ולקראת הלידה של מישל, בני הבכור שנולד והכניס לי אור לחיים ומתנה גדולה.️ זה רגע שרק אמא יכולה להבין, ההמתנה, הציפייה, הלא נודע, ואז זה מגיע, וכל הרגשות צפים והלב פועם בחוזקה, הכול מואר, הכול מתגמד והכול משתנה".
"יש לי אל השיר הזה אהבה מיוחדת, כי הוא תמצית כל התקוות: הבן האובד (הגולדברגי, שכאן הוא טלה שחור ורך), ישוב הביתה, אל אמא, אל מקור החום והאהבה. ורק אז, עם האובדן ונשיקת הפגישה מחדש, היא תוכל לתת לו שם. את הסיפור המופלא הזה הלחין מיקי גבריאלוב ביופי רגיש שהוא הבנה עמוקה".
"זו אג׳נדה שאני דוגלת בה, כי אני חושבת שכל אישה צריכה להיות קשובה לעצמה ולעשות רק מה שעושה לה טוב".
"בחרתי בשורה הזו בשיר של גלי עטרי שמתארת אישה חזקה, אישה בטוחה בעצמה. כי מי יסרב לי אם אני בטוחה בעצמי? אף אחד!"
"השיר הזה של מרגול הוא מעין חותמת, אישור מבחינתי לכך שאני 'בסדר', בתקופות שבחרתי לא ללכת עם הזרם, לא לבחור כמו כולם, לשבור מוסכמות ולחיות את חיי כראות עיניי. באותם רגעים כשביקרו אותי, שפטו אותי, השפילו, דחו, הרחיקו והעליבו, השיר הזה היה לי (ועודנו) כמגדלור, ככתף להישען עליה, כשהרגשתי שאף אחד לא מבין אותי ושאני זרה ומוזרה אפילו לעצמי. ואז הבנתי שבעצם לא".
"השיר כולו, שורה אחר שורה, מכה בי. אני חושבת על אבא שלי שמגיל 11 לא איתי ואני מדמיינת שזה מה שהוא אומר לי. תמיד חיפשתי את האבא הזה שיש בו דאגה אליי ופינה חמה בלב, ומעולם לא היה לי את זה. אני חולמת שהוא חושב עליי ואז בוכה, כי בלבי אני יודעת שהוא לא. אין לי אבא להניח עליו את הראש. גרוני נחנק מהמילים שהלוואי והיה אומר לי אותן".
"כשאני שומעת את השיר הזה משהו בנשמה שלי מתרומם. הבקשה הפשוטה הזו, שהיא משאלה וגם תפילה מלאה ברוך ובעוצמה, מחזיקה בתוכה חופש, מוזיקה ואהבה שכל כך קריטיים לקיום שלי. יש משהו במילים האלה שגם נוגע במהות של אהובה עוזרי, שאני מתגעגעת אליה".
"השיר הזה מרגש אותי בכל פעם שאני מאזינה לו, מפני שבעיניי יש משהו מקסים ונפלא בלהזדקן יחד ולהשלים אחד את השנייה: נישאים הם סחור וסחור, הוא על זמן והיא על אור, הוא גיטרה, היא כינור. הרמוניה מושלמת".
"הרומן הראשון שלי, שנכתב בגיל 18 ולא ראה אור, נקרא 'בטיסת נדנדות' על פי שירו של אלתרמן, והבחירה בשם הזה נעשתה כי הוא יכול לשמש גג לכל מצב נפשי, אבל בעיקר בגלל אהבתי לאלתרמן".
"בשורה אחת של מיקה קרני יש מילים שהעולם צריך תמיד, ונראה שהיום יותר מתמיד".
"אני תוהה למה בחרתי בשורה הזאת ובשיר הזה, שהוא אחד משירי האהבה היפים שנכתבו בשפה העברית. לא חזרתי בתשובה ולא בשאלה, חילונית הייתי ונשארתי, גם לא אף אחד מהקרובים אליי. אז למה הוא מדבר אליי כל כך? אולי השיר הזה מצית בדמיוני - בקולו של מתי כספי - את אימת התהום הפעורה לעתים בין האוהבים; את אי־האפשרות להבין את זולתנו, לכסות על הפער במילים. ובכל זאת אנחנו ממשיכים לנסות: כותבות ספרים, כותבים שירים".
"זה שיר ענק ואופטימי, שמעביר את המהות העמוקה של הנשיות. נשים מחוברות חזק לחיים, מחוברות לגוף שלהן. שמחת החיים היא בדי־אן־איי הנשי כל זמן שנותנים להן חופש ויכולת לפרוח. נשים בבסיסן יוצרות חיים ותאבות חיים, משהו שהשיר הזה מעביר בהומור ובאהבה למין הנשי, למרות שנכתב על ידי גבר".
"זה שיר מעצים שמדבר על כך שנשים יכולות לחלום בענק ולהצליח בכל מה שיעשו. אנחנו מספיק חזקות לעמוד על שלנו ולהאמין שאנחנו מסוגלות ליותר ממה שחושבים. והכי חשוב, לאהוב את עצמנו ולעשות רק מה שאנחנו רוצות ולא מה שאומרים, ולא משנה מה קורה, תמיד לחייך, להיות אופטימיות, להסתכל קדימה ולשאוף גבוה".
"אני אוהבת את השיר הזה בשל האנושיות החילונית שבו, נעדרת הפתוס; הוא מספר על חברות נפש, אולי אהבה לא ממומשת, בין איש לאישה שאינם נשואים זה לזה. אף שהיום אווילי ואף שאין מלאכים בשמיים והאי שוקע במים (האי המשפחתי, הלאומי, הקיומי?) הם מתנחמים בקרבה האינטימית וביכולת לחלוק בצער ולדבר שוב על הבסיסי ביותר, על אדם וחווה.
"היה לי חבר נפש אהוב, שבמשך שנים נפגשתי איתו מדי פעם לארוחות צהריים וצעריים. הוא כבר לא איתנו, והשיר, בלחן הנפלא של יוני רכטר, שהוא מלנכולי ועם זאת משחקי, מזכיר לי אותו ומעורר געגועים".
"פעמים רבות אני מרגישה שאני חייבת להגיד לעצמי את מה שאומר השיר הזה: להירגע, להרגיש כאילו נשלחת אליי הגנה מהאוויר, ושמתוך המצוקות והחרדות עוד תפרח לי שושנה".
"יש משהו בשיר הזה ובשורה הזו שפשוט עושה לי טוב. הוא משחרר אותי ומקרב אותי לנשמה שלי ולמי שאני באמת, וגורם לי להרגיש הכי חופשייה. אני יכולה לשיר אותו בקולי קולות, לרקוד ולעוף בבית. אין כמו מוזיקה וריקודים בשביל לרפא את הלב".
"כל מה שקשור לאריק איינשטיין, ובטח השיר הזה, מזכיר לי שנים שלא ישובו עוד, שנים שבהן חייתי בניו־יורק והגעגועים לארץ ולמשפחה היו קשים".
"בשם כל השקופים, בשם כל חסרי האונים, בשם כל האנשים שמרגישים מיותרים, בשם כל האנשים שתלויים בחסדו של החוק ובעצם מרגישים מרוקנים מביטחון ומכוח, וכואב להם. בשם כל מתמודדי הנפש ונפגעות ונפגעי תקיפה מינית, בשם ניצולי השואה, בשם האנשים שנשארים מאחור. אני לא אדם שקוף, אני אדם שצובע אחרים בצבע, שרואה את כולם".
"השיר הזה הוא התפילה שלי, תפילה שיהיה לנו טוב ושלא ייגמר. הוא תמיד מעודד אותי ברגעים קשים. הוא גם מחבר אותי לנוף ילדותי ולשורשים שלי בחוף הים בנהריה"
"לכל אישה ואיש יש קושי שהם רוצים לגדול ממנו, לא ליפול ממנו ולא להאמין לו, אלא לצמוח ולהתפתח ממנו. גם ממקום חלש ונמוך וכפוף, אפשר לגדול למקום טוב יותר, טוב ומיטיב, מקום שלכולנו מגיע להיות בו".
"אני אוהבת מאוד את טשרניחובסקי ואת שירתו החילונית. בשיר הזה, שנכתב בסוף המאה ה־19, נדמה לי שיש אמונה עמוקה באינדיבידואל, אבל קיימת גם ערבות הדדית. זהו שיר הומני, סוציאליסטי ורודף שלום".
"האהבה מול השנאה, הרוך מול הניכור, הנסתר מול הנגלה, והכול בשתי שורות ששינו את אופן המחשבה שלי על העולם באופן כללי. ההתייחסות לאם כאל דבר שאי־אפשר להרגיש כלפיו הרגשה יחידה ומונוטונית, אלא ערבוביה פרדוקסלית שנמצאת מעל המוסבר ומעל המובן. אישה היא ללא ספק היצור הכי לא מפוענח, והשורה הזאת גרמה לי להירגע. מותר לי להרגיש הכול".
"את השיר הזה נתתי לחבר שלי כשנפרדנו, בניסיון להחזיר אותו אליי. בניתי סצנה שלמה שבסופה בפאב 'השופטים' הגשתי לו את השיר הזה על דף שורות. הוא לא עמד בזה. היום הוא בעלי. עד היום הוא הולך עם הדף מקופל בארנק. עם השנים שלנו יחד כל מילה מקבלת משמעות, כי בסוף החיים הם גם צער ודמי וצהל ובכי ופצע וצורי ונחת ודווי. הכול יחד. או בקיצור, אהבה".
"המילים של חוה אלברשטיין פוצעות את הלב ומרגישות כאילו נכתבו במיוחד בשבילי. אנחנו מגיעות מאותו אזור חיוג של חיפה והקריות, שתינו יתומות ושתינו מתגעגעות. כשהיא מתארת את הנסיעה צפונה להופעה והמעבר ליד המרפסת שתלויה כמו עריסה ריקה, או את שיחת הטלפון מאמא ואבא אחרי הופעה, או כשכותבים מילה טובה או מילה רעה, הלב שלי מתכווץ מגעגועים. גם אני רוצה 'להיות ילדה טובה', אבל כבר כמעט 30 שנה שאמא ואבא שלי לא כאן ואני לא בוכה, רק מתגעגעת".
"זה היה הסולו הראשון שלי כזמרת בלהקת פיקוד המרכז. אני שרה את השיר הזה עד היום, ובכל פעם מחדש השורה הזאת מרגשת אותי ומקבלת משמעות רחבה ורלוונטית בתוך האירועים שאנחנו עוברים בארץ. בימים של פילוג, שיסוי, שיח בוטה ואלים, זו תפילה שנתעורר ונסתכל אחד לשני בעיניים, וניזכר שאנחנו פה כדי לבנות יחד את החוויה האנושית שלנו".
"בחרתי בשורה הזאת דווקא מהמקום השקט והלא לוחמני שבו מתגלות העוצמות שיש בכל אישה. כל מה שצריך זה שהיא תהיה היא, שלא תשווה את עצמה לאף אחד אחר ושתזכור ששום דבר רע לא יכול לגעת בה, וגם אם הוא נוגע הוא ייעלם כמו הבל פיה".
"המשוררת המופלאה, האמיצה, ממציאת השפה, יונה וולך, כתבה על מיניות כמו שאף משוררת ישראלית לא כתבה, ולא פעם היה נדמה לי שהיא כותבת אותי. לפני כמעט 30 שנה ערן צור הזמין אותי לשיר איתו במופע משיריה של וולך שנקרא 'אתה חברה שלי' ושרנו יחד את השיר הזה, שיר הדגל של וולך מבחינתי, ואפשר להגיד אפילו - ההמנון הפרטי שלי. מאז אני שרה אותו כמעט בכל הופעה ומרגישה שאני יכולה לשיר על עצמי בתיאור קולע ובגאווה.
"יש בהחלט סקס אחר, ויש נשים חדשות שהן טרנסיות, וכל הגברים שניסו וחוו ולעולם לא יספרו - יודעים כמה מילות השיר הזה נכונות. לפעמים אני חושבת על כל אותם גברים שהיו במשך השנים בעשרות הופעות, הקשיבו לשיר, ראו את הזמרת וחשבו לעצמם: 'וואלה, מסקרן דווקא'".
"השיר הזה שיקף את אחת התקופות הקשות בחיי, תקופה שבה עולמי התהפך עליי ולא הייתה לי שליטה על חיי. זהו שיר שהזדמזם לי בראש ולא עזב עד שהחיים שבו למסלולם והכול נרגע".
"השיר הזה מדבר אליי עמוקות. בכל תקופות חיי, כילדה וכאישה, הכמיהה העזה הביתה, אל הלב והנשמה, אל החום, אחרי שמסעות החיים הכאיבו ופצעו. למצוא רגע טהור להתנחם, להקשיב לזמר קטן שהוא עוגן למנוחה ולביטחון".
"אני זוכרת שהקשבתי בפעם הראשונה לאלבום של דיקלה, 'אהבה מוסיקה', ועף לי המוח. השורה שבחרתי מדברת בעד עצמה: אני אוהבת את מי שאני. מה זה אוהבת? שרופה על עצמי! לא לכולם זה עובר בגרון, אבל יש היום הרבה סירופים ללא מרשם שיכולים להקל את הבליעה. אני בחיים לא אתן לדעות של אנשים זרים להכתיב לי מי אני אמורה להיות. כמו שאמרתי פעם ב'הכוכב הבא' - אני מייצגת את עצמי. אם המדינה רוצה - שתצטרף. לאב יו".
"זו שורה חכמה, מקיפה, אנושית, אוניברסלית".
"למרות שנדמה שכבר עברנו הכול, אני מתפללת להקשבה, לסובלנות, לאחדות ולאהבה בעם שלנו. הלוואי".
"בסיטואציה היום בישראל, של חשד, כאב וכעס הדדי, כל אדם תוהה 'מי אתה?' הדיאלוג 'אני אתה', שמרטין בובר כתב בשנת 1923 בגרמניה, אינו נוכח והאחווה בין שני חלקי העם מופרת".
"המילים האלה, שכתב שלום חנוך, מדייקות את האמת הכי אמיתית שיש - לב אוהב אינו טועה. אי־אפשר למחוק אהבה. כל מפגש עם מי שאהבתי בחיי מוכיח לי מחדש שגם אם אהבתי מישהו ועזבתי אותו - זה לא כי לא אהבתי או שאני לא אוהבת, אלא כי היו נסיבות שבגללן עזבתי. וגם הפוך: מי שנעזב ממשיך הלאה, אך גם ממשיך לאהוב, והאהבה היא נצחית".
"זהו שיר שובה לב עם לחן נהדר וביצוע נפלא של בני אמדורסקי ובנו אסף. שיר על אהבה פשוטה, טובה, זורמת וישראלית. שיר שיש בו טיול ביפו לאורך הים, קפה, לחם טרי ומרקחת. מה עוד צריך בעצם? וזה גם שיר החתונה של נדב ושלי".
"המשוררת רחל אהובה עליי במיוחד, ואת השורות האלה אני חוזרת ומזכירה לעצמי שוב ושוב, מאז קראתי אותן בפעם הראשונה בילדותי. ועכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, ולא כדאי להזכיר כמה, הן נראות לי מתאימות במיוחד. שתי שורות שמאירות לי גם את הימים הקשים והחשוכים ביותר - בקרן של תקווה".
"אני כמעט העתק מדויק של אמא שלי, פרופ' אירקה מוניס־חס, שהייתה האישה הראשונה שנבחרה ליו"רית איגוד הרופאים המרדימים. אני השנייה בהפרש של 30 שנה. היא עבדה ברמב"ם מסביב לשעון, כמעט לא ראיתי אותה בילדותי, ובכל זאת היא הייתה החברה הכי טובה שלי עד יום מותה, לפני שנה. יתמות מאם היא קשה במיוחד, כאב שאת טבעו לא הכרתי, כאב שלא דוהה. ובקצה הכאב האפור, בכל זאת אפשר לעלות גבוה ולראות את האור. אפרת גוש הגדולה בקול נקי, לא מתלהם, שחותך את הלב".
"לא התכוונתי לבחור שורה משיר שלי, אבל אחרי מחשבה רבה זו השורה הנשית שהכי מייצגת אותי היום, שורה מעצימה, כואבת אבל מדויקת עבורי. כאישה, כיוצרת, כאזרחית, כאמא, כאדם ערכי, חושב ואוהב, אני מרגישה שאני חייבת לעמוד על שלי, להילחם על מה שיקר ללבי, לא לחכות שמישהו אחר (ובטח לא גבר) יעשה עבורי את העבודה".
"לכל עשב ועשב יש את הניגון שלו, ורועה הצאן שמקשיב לו מייצר ניגון חדש ונוצרת תולדה חדשה. שנזכה להקשיב באמת לניגון אחד של השני, של האחר והשונה ממני. הניגון הזה חשוב כי הוא מהדהד פה בעולם ומשפיע. ושנזכה להתחדש מתוך הקשבה וסבלנות".
"בכל פעם שקשה מדי או רע מדי או אין אור בנשמה, אני מזכירה לעצמי את מה שנעמי שמר בעצם אומרת בשיר: החיים זה לא רק דבש, העוקץ הוא חלק מהם, אז קבלי את הדבש ותזרמי גם עם העוקץ"
"מה שנראה במבט ראשון כשיר לאהובה, נכתב בעצם כשיר אהבה למוזיקה. אני בוחרת בשיר הזה כי דרכי לא תמיד הייתה קלה, אבל למזלי יש לי את המוזיקה שלי, שתמיד ניצחה איתי הכול, ועל כך אני הכי שמחה בעולם".
"השיר הזה כאילו נכתב עליי. הייתי חזקה מהחורף וחזקה מסופה, צמחתי מכלום שהיה לי, וזה סוד הכוח שלי. כמו שכולם יודעים, גדלתי בפתח־תקווה בעוני נורא עם אמא חד־הורית, בלי אבא. אפשר להגיד שהגעתי מאפס. בניתי את עצמי מעשר אצבעות, והיום יש לי חברה לתפארת שעוסקת בכמה מתחומי המזון, הטואלטיקה והקוסמטיקה".
"אביתר בנאי כותב כל כך יפה ומדוייק על הכאב והצער של האישה שאני ממש מזדהה איתו. הנחמה היחידה שלי כאישה בימים כאלה, בהם אני 'מלכת הצער', היא האימהות. מה שהופך אצלי מיד מצער לשמחה הם הילדים שלי או כמו שאביתר כתב: חיבוק של ילד"
"מילות השיר מעלות בעיני רוחי את תלאות משפחת אבי בהגיעם ארצה, בהיחלצם מהפוגרומים בעיירת הולדתו, ובלי לנוח התייצבו מיד כדי לקחת חלק בסלילת כביש טבריה־צמח. מאידך, אמי בת אל, אחות רחמנייה, צברית וחברת מחתרת לח"י שלחמה בכובש הבריטי. אמי היא זו ששרה באוזניי את השיר הזה עם כל האמונה והערגה למה שנאמר בשיר, בעיקר בשל רוח האדם העזה. אף על פי ולמרות הכול".
"אני מכירה דקירה אחרת שעליה כתב בני הבכור אוריאל, אשר נפל בקרב בלבנון. את המשפט 'עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר, אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל'. איך הופכים דקירה כואבת לדקירה מתוקה? איך נותנים לה משמעות? איך לומדים לקבל את דקירות החיים ולהישאר מפויסים, לראות את הטוב ולדבוק בחיים פשוטים? להמשיך לחיות ולאהוב. המשוררת מסיימת את השיר בתקווה, בראיית טוב: 'ותלכי בשדה כאור בשולי הענן'. להמשיך ללכת גם בתוך העננים המכסים את חיינו, אבל להיות בהם אור, אור של טוב".
"את דליה רביקוביץ, המשוררת הנפלאה, הכרתי 30 שנה ויותר. בעת שדליה כתבה את השיר הזה היא הרגישה חוסר אונים בחייה ותמכתי בה יום וליל. בימים האלה היא הפכה לבת בית ואורחת קבועה בארוחות שישי אצל אמי, רות דיין".
"המילים האלו, שכותב הבן האוהב והדואג יעקב גלעד לאמו, ניצולת השואה, הלינה בירנבאום, לקראת נסיעתה לביקור במחוזות שמהם הגיעה לאחר ששרדה ושבהם לא נשאר לה דבר - המילים האלו הן בעיניי מהמרגשות ביותר שנכתבו במוזיקה הישראלית. וכיוון שבתוכנית שערכתי בגל"צ בשנת 1986 נזרעו הזרעים ליצירת אלבום המופת 'אפר ואבק', אותו אלבום אייקוני שהציף והעלה לראשונה את נושא הדור השני לשואה, אני חשה שנפלה בחלקי זכות גדולה לעבור את החוויה המכוננת הזו יחד עם גלעד ופוליקר. לעולם אמשיך להתרגש ולדמוע מהשורות האלה, שנכתבו מלב שותת ונכנסו ללבבות רבים כל כך, ובהמשך, גם לפנתיאון המוזיקה הישראלית".
השיר מתאר את העוצמות שבמפגש האהבה וההתאהבות, ההרגשה שאתם בגן העדן, שעולמך שלם. יש הבנה וקרבה עמוקה של הרגש, של המבט, של הגוף. אפשר לנוח, ואז משום מקום מגיע ההיפוך המוחלט. אל מול אותו אובייקט שלפני רגע היה כל עולמך - הרגשת זרות, מועקה ופחד. גן העדן שהיה נחרב.
בחרתי בשיר הזה כי בימים אלה אני משחקת בהצגה ״אנה קרנינה״. אנה מתאהבת עד כלות והאהבה החזקה והסוחפת שלה משאירה אותה לבסוף נכריה וזרה בעולמה. כששמעתי את קרני פוסטל שרה את השיר הזה בפעם הראשונה, חשבתי כמה החיבור בין הלחן לטקסט מרגש ואיך קרני שרה אותו בעוצמה נטולת מאמץ. יש משהו בהגשה שלה כמי שמקבלת את גזר הדין ולא נלחמת בו, ממש כמו בשיר עצמו.
"פעם פגשתי את ריטה בחדר אמנים לפני הופעה ושאלתי אותה, 'נכון שכתבת את 'מחכה' ככה, בפעם אחת?' והיא ענתה שכן. בכל פעם שאני שומעת את השיר הזה מתחברים לי דברים והכול מסתדר לי מבפנים. מצד אחד, האדמה והתיאורים הטבעיים של קו חרוט על כף יד ומצד שני, ההרגשה שאפשר לעוף אל האופק, שזה יבוא, אתה תראה. כולנו מחכים שמשהו יבוא וכולנו רוצים להיות שם כדי לראות, אולי גם כדי לצלם. במיוחד בימים קריטיים במדינה שלנו, אני מאחלת לנו שמשהו יירגע בנו ושמשהו ייגע בנו, ובעיקר שנתאחד סביב כל מה שטוב".
"את השיר הזה השמענו בלוויה של אבא שלי, שנהרג בתאונה לפני שנתיים בעודו מפגין, עם דגל ישראל ביד. הוא היה אמור לבוא אליי ישר אחרי ההפגנה ומעולם לא הגיע, והפרידה הזו השאירה בי חלל ענק שמסרב להיסגר.
"משהו באותו יום מת בי, אבל באותה נשימה הנוכחות שלו בחיים שלי והקיום שלו בתוכי חזקים מאי פעם. בתקופה הקשה בישראל שאנחנו חווים כרגע כעם, שבה הרקמה האנושית האחת שלנו נפרמת ויש חשש אמיתי שמשהו ימות בנו, אני מוצאת את עצמי חושבת על אבא שלי יותר מתמיד. אני חושבת על התפקיד הענק שהיה לו ולבני הדור שלו ביצירת הרקמה הזאת, ועל האחריות שיש על הדור שלנו לצאת מהתהום הזאת".
"ככה למדתי לצאת ממשברים: דמיון, חלום וחברים, זה נכון בעבודה וגם בחיים הפרטיים. בתקופת הקורונה היה כל כך קשה בגל הראשון לחוות את המוות, שדמיינתי שאני מוצאת מזור למחלה הארורה הזו עם חבריי, אנשי הרפואה, וניסינו למצוא נחמה אחד בשני כי ידענו שאי־אפשר ליפול, חייבים לקום, לתפקד, לחקור ולמצוא".
"השיר הזה מרטיט אותי ושולח אותי למחוזות של יופי, כיסופים ושלווה שמימית. יש לי חברה טובה שאנחנו שרות יחד בטלפון את השיר מתחילתו ועד סופו בכל פעם שאנחנו מדברות, כדי לצאת אל מחוץ לזמן".
היום הרי ברור ש"השטויות" שמרכיבות את עולמנו התרבותי, ובאות לידי ביטוי גם ב"לאשה", הן אלימות כלפי נשים, חוסר הייצוג שלנו במוקדי החלטות ביחס למספרנו באוכלוסייה, פערי השכר, שילוב בין משפחה לקריירה, הבריאות שלנו, וכן – גם זוגיות, סיפורים אישיים, טיולים, אופנה ואוכל. לא סותר.
לקראת יום ההולדת ה-75 של "לאשה", הרמתי טלפון ליורם טהרלב, ובפי הצעה: האם יסכים לחדש את מלות השיר, כך שיהלמו את התקופה, ונקליט ביצוע מחודש? הייתה לנו שיחה מאוד מעניינת. הוא סיפר לי שהיה מיודד עם צבי אלגת, עורך "לאשה" בעבר, ואמר שהוא עצמו פחות מתאים למשימה הזו, אבל הסכים בשמחה שנטיל אותה על מישהי אחרת ונציג בפניו את המלים החדשות. בסופו של דבר הרעיון לא יצא לפועל, ויורם טהרלב נפטר בינואר 2022, בדיוק בחודש שבו מגזין "לאשה" ציין את יום הולדתו ה-75. את החידוש אולי עוד נעשה ביום ההולדת ה-80 שלנו, ועד אז – הישארו עמנו. עולמנו התרבותי עשיר ומרתק, מאז ועד היום.
הייתי בת 17 כשדנה אינטרנשיונל חידשה את השיר הידוע של להקת הנח"ל (במקור עם הסולנית שולה חן). הוא תמיד הושמע בימי העצמאות של המדינה, והוא תמיד עשה לי מצב רוח טוב. נדרשו עוד כמה שנים של התעוררות פמיניסטית, עד שהסתכלתי עליו בעיניים אחרות, בצורה ביקורתית. המנגינה עדיין עוררה שמחה בלב, אבל פתאום כבר לא יכולתי לשיר שורה כמו "בחולצה יש חור על חור, שכל אחד יוכל לבחור".
כשנכנסתי לתפקידי כעורכת "לאשה", לא נעלבתי באופן אישי מ"השטויות ב'לאשה'". ראיתי בכך קודם כל ביטוי לעוצמתו של מגזין "לאשה", שהיה מאז ומתמיד סמל ישראלי מובהק שנמצא כמעט בכל בית (תזכורת: המגזין נוסד על-ידי עו"ד חמדה נופך-מוזס ב-1947, שנה לפני קום המדינה). מעבר לכך, ייחסתי לשורה הזו, שנכתבה בשנת 1967, גישה שרווחה פעם בנוגע לדברים שמעסיקים נשים.
