הו אריק, אריק, לו ידעת כמה אתה חסר להמון אנשים ולי. מותך הנורא אירע ביום ההולדת שלי לפני עשר שנים, אבל חייך לעומת זאת היו שזורים בחיים שלי מגיל 16. כששמעתי נניח את השיר 'הרחק בלילה', או כשהלכתי להופעה של שלישיית גשר הירקון - עם יהורם גאון, בני אמדורסקי ואיתך.

במהלך השנים עלית שלב־שלב בתוך הנפש שלי, ובסוף נכנסת אליה בשלמות. כשעשינו יחד את השיר 'חוזרים הביתה', בעל המשמעות הכפולה ומכופלת בימים האלה. חשתי הכי מרוגש בעולם על הזכות לשיר איתך.

עכשיו, כשביקשו ממני לבחור שורה משיר שלך, שמתאימה במיוחד לימים האלה, היו לי הרבה וכולן התערבבו זו בזו, עד שהגעתי לשיר 'אולי צריך לתת לזה עוד זמן'.

"החיים עוד לא חזרו למסלולם,
הפצעים עדיין לא הגלידו,
אולי זה יישאר כבר לעולם,
אולי צריך לתת לזה עוד זמן
מה יהיה ימים יגידו
אולי צריך לתת לזה עוד זמן"

זה המצב אריק. אנחנו בהלם, אנחנו בניסיון לחזור למקורות שלנו, אנחנו עדיין קוברים את מתינו ונלחמים על קיומנו. החיים עוד לא חזרו למסלולם, וכדי לדעת מה יהיה איתנו אחר כך, אולי יהיה צריך לתת לזה עוד זמן.

געגועים.

"למה לי לקחת ללב.
יש לי דברים חדשים בראש,
יש לי דמיון שעוזר לפעמים לשכוח"

כנראה שיש הרבה מה לקחת ללב בתקופה הזו. כפי שאני זוכר, את המילים כתבנו אריק ואני. ישבנו ביחד וממש על המקום יצאה לי המנגינה. לא חושב שהיו לי אז הרבה דברים על הלב. מה היה לאריק על הלב? אני לא יודע. הוא היה מתוסכל מעשרים אלף דברים. הרי זה היה בזמן שעשינו את הסרט 'שבלול'. מול המצלמה גם יצרנו דברים יחד. הוא דיבר על איזה עניין ואני אמרתי לו, 'אתה בעצם שבלול', וזה היה בדיוק גם השם של התקליט ושל הסרט.

אהבתי את הרעיון של השורה 'למה לי לקחת ללב', חשבתי שהיא פותרת המון שאלות בבת אחת ויכולה להתפרס על המון כיוונים. זה כמובן נכון מאוד גם להיום.

אגב, מאוד אהבנו את מה שיצא והרגשנו לא רע עם זה. אבל אני חייב לומר שכשהשיר יצא, זה לא עשה רעש כמו שחשבנו. הוא לא הכי עבד, אבל גדל במשך הזמן.

אני חושב שכולנו צריכים היום דמיון שעוזר לפעמים לשכוח. פשוט לאהוב.

"בוקר טוב אמיר
עכשיו אתה כל כך צעיר
אולי אתה עוד לא יודע שיש עצב בעולם
ויש גם ילד רעב ומיותם"

אני זוכר שכשיצא השיר היה משהו מפתיע בכך ששיר ילדים הופיע באלבום למבוגרים ("יושב על הגדר", 1982). הפנייה הישירה של אריק לבנו אמיר הזכירה מהלך דומה של ג'ון לנון לבנו שון. לאורך השנים בחר אריק איינשטיין לא פעם לכתוב או לבצע טקסטים שעסקו בעוולות ובכאב האנושי.

בטקסט הזה יש את הפנים והחוץ. הפנים הוא ביתו של הילד המוגן והבטוח, והחוץ הוא הקושי והסבל שילדים ללא הגנה עוברים. התמונה התמימה הזו מקבלת משמעויות חדשות לאחר אירועי השבת השחורה.

אריק איינשטיין ויצחק קלפטר אינם איתנו אבל קולם הכל כך ייחודי הולך ומתחדד בחלוף הזמן.

בלדה על אמונה שלמה של יואל ברצון ובצורך להתיישב במה שתהפוך לאחר שנים העיר פתח־תקווה, למרות הספקות של האנשים סביבו. במהלך הביקור דוקטור מזרקי מסביר שהוא אינו שומע ציפורים ואם ציפורים אינן נראות, המוות פה מולך. לכן הוא קובע שאסור להתיישב במקום הזה.
השבוע, בביקור שלי בשרידי הקיבוצים בארי וכפר עזה, על חורבותיהם, ראיתי פרחים שעדיין בוקעים בין הבתים ואי־אפשר היה שלא לשים לב לעובדה שבין העצים עדיין היה אפשר לשמוע את ציוץ הציפורים. זהו סימן יפה בשבילנו לתקווה הגדולה שאנחנו נקום ונפרח. גם מתוך השכול, מתוך האובדן, מתוך הקטסטרופה של 7 באוקטובר, עדיין הציפורים שרות שם, בעוטף עזה. ואנחנו נשוב לשם.

אריק הוא המבוגר האחראי, זקן השבט, מספר הסיפורים סביב מדורת השבט. לעיתים אוהב, לעיתים זועם, והרבה מנחם. ובקולו ובשיריו - זו ארץ ישראל.

אריק המעיט לכתוב טקסטים בעצמו אבל כשהוא כן כתב, הוא דייק בתחושות שלו ושלנו. השורה שהכי מהדהדת, "אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן", נתפסת היום יותר מתמיד כחזון נבואי שעליו אריק כתב, וחשש ממנו.

אריק היה אדם שקט שעשה המון, בניגוד לרוב האנשים הרועשים בממשלה היום שלא עושים דבר. במרחק הזמן, הטקסט והלחן יכולים להישמע נאיביים, אבל זה בעצם הלך הרוח שסימל את החיים היותר־שפויים של אז. ישראל הפכה במרחק השנים למקום שעבר התבהמות, ודווקא בימים קשים אלו יופיו של השיר רק מתעצם בניגודיות הזמן.

אני מאמין שאם אריק היה רואה שבתוך כל החושך והאבל האזרחים ברגע האמת ניצבים כתף אל כתף ומתפקדים בערבות הדדית ישראלית נפלאה, היינו יכולים לזכות לראות שוב את החיוך המבויש שלו.

״אני נושם, אני חבוק בזרועותייך,
אני רואה בך בית חם ומשפחה.
ואור בהיר בחלונות שאת פותחת
אני חופשי, אך אין לי מנוחה״

השיר נוגע בלב וכל כך מתאים לצד הרך של אריק. שלום חנוך, שכתב והלחין, ידע להעביר את התחושה הזאת בצורה הרגישה והאופיינית לו. יש לנו עניינים עכשיו עם הילדים שלנו: גם אלה שלצערי נרצחו, אלה שנחטפו, וגם אלה שנלחמים עכשיו בעזה. הם אמנם חיילים אבל הם ילדים, ילדים של החיים. אני לא יודעת מה לומר כדי לנחם אנשים. אני בכלל לא בטוחה שיש איך לנחם או להרגיע. כמו שאני מתגעגעת לאריק אני מתגעגעת לימים שקטים ומקווה שכולם יחזרו הביתה בשלום. אני שולחת חיבוק חם ואוהב לכולם.

״צבי אומר שגילו כוכב שיש עליו חיים
ואני חושב עוד מעט זה עזה
ורק שלא יעוף איזה רימון
ונלך לעזאזל
סע לאט, סע לאט״

כל כך הרבה שירים של אריק אפשר לצטט בימים האלה, ולאהוב, ואיכשהו החלטתי לבחור ב׳סע לאט׳ שהוא התגלמות הישראליות של אז, שהיא עדיין אקטואלית להיום. משפטים כאלה שחודרים ללב. זה שיר נסיעה כביכול תמים, אבל מסתתרת בו אמת ישראלית שלצערי הרב לא כל כך משתנה. השורה ״ואיזה מסכנים החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ״ מנקרת בי עכשיו. לא חושב שיש שיר של אריק שאי־אפשר לבחור בו ציטוט שנוגע לכולנו. מתברר שאריק עדיין אקטואלי. תמיד אקטואלי.

בשנת 1971 יצא לאוויר העולם השיר שהכי השפיע עליי בחיים. אני ואתה נשנה את העולם זו תמה. זו תפיסת עולם, זה כלי. אני זוכרת אותי מדברת בגיל שמונה אל כלב שהיה לי ואומרת לו, 'פופאי, אתה ואני נשנה את העולם'. ואז, כשנולדו ילדיי, השיחות שלנו איתם היו סביב הרעיון שבכל יום אנחנו מתעוררים כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר.

אנחנו עוברים עכשיו ימי תופת וכאב שלא מרפה לרגע. מה שמחזיק את הראש מורם זו הרוח הגבוהה שמסתובבת בינינו, כשכל כך הרבה אנשים יוצאים יום־יום ועושים: חיילים, מתנדבים, יהודים ברחבי העולם שנדמה כאילו עוטים על ישראל דגל עצום של הגנה, חרדים שמתפללים על כל נפש יהודית והופכים סדרי עולם ומתגייסים לצבא.

יש עכשיו תחושת ביטחון אדירה אל מול אויב אכזר ויש אנטישמיות מחרידה שכל מהותה מתרכזת מהפרט לכלל. 'אני ואתה נשנה את העולם', נהפוך אותו למקום מגן ומוגן, ערכי ואנושי.

אם אפשר היה לתפור מילים, זו הייתה שמיכה מנחמת במיוחד בימים האפלים האלה. מהנגיעות הרכטריות הראשונות הקלאסיות על הפסנתר, דרך הקול האיינשטייני שאין שני לו. הקול העוטף בחיבוק אבהי, אל תוך עיבוד יפהפה של יוני רכטר, שלקח את השיר לכיוונים של בילי ג'ואל פינת רחוב 52 בניו־יורק.

זה בעצם מחזה קטנטן העוסק באויב הראשון של האהבה: השגרה, ההתרגלות. תשאלו את בני פורמן, הוא ידע משהו על העולם הזה, על התאיידות הפרפרים ההם. על המחסור בריגוש של פעם, כשהיינו צעירים, לצד הפערים שנפתחים בין השנים, בין העולמות של בני הזוג, גם הם מרכיבים מוקש זוגי ידוע.

אבל איינשטיין לא מביט אחורה בזעם, להפך. כשהיינו צעירים, הוא נזכר, אז פרחה האהבה. זה כמובן היה יכול להיות מבוא לפרק הפחות טוב בסיפור, בדגש על אז, הימים ההם, אלא שאיינשטיין מבהיר מיד: "והיום אחרי שנים, אין אחרת. זו אותה האהבה". הצלחנו לשמור עליה, היא שמרה עלינו. שרדנו את הסטטיסטיקה המונוגמית.

גם הקביעה "השתנית" בשיחה בין בני זוג יכולה הייתה לפתוח תעלה של אכזבה, ביקורת, הסתייגות. אלא שאריק מצמיד אליה את המילים "אהובי" או "אהובתי" ולפיכך הודף מיד כל אפשרות שהשיחה הולכת לכיוונים קצת חמוצים. אפשר ממש להרגיש את אצבעותיו משתלבות בזו של אהובתו כשהיא מספרת שעל הכל הייתה חוזרת והוא מסכים: "כמה טוב שאת איתי". צמרמורת.

וזה נוגע, ומרגש תמיד, ומגלם אידיאה בצורה לירית פנטסטית, כי בדיוק כמו באייקונים נצחיים אחרים של אריק איינשטיין, הפשטות, התום והרוך במילים מרחפים מעל הכל, ואין לך אלא להאמין או לפחות לרצות להאמין.

"'תחבק אותי עכשיו', את אומרת", מבקשת האהובה בשיר.

איך חסר לנו החיבוק שלך, אריק.

לפי כל הסיפורים, אריק איינשטיין הכיר היטב מציאות של "אין מילים". בבית, איפה שאהב להיות, לא צריך מילים, אלא אם הן בוקעות משידורי הכדורגל, הטניס, האתלטיקה או מרוצי יחמורים או איזה ענף שהוא לא צפה בו. אולי לא במקרה הוא מת כשהעולם התחיל לקרוס מעודף רעש שיצא לאנשים מהמקלדת.

'קשה לכתוב דמעות', שכתב אילן גולדהירש, הוא שיר על מצב מתמשך של "אין מילים": השיתוק, ההלם, הצער. אלא שהפעם דווקא איינשטיין רוצה להושיט יד לאדם הנבוך, להגיד לו שהוא לא היחיד שמרגיש איך

"הלב נצבט ובגרון מחנק
והדמעות יורדות להן כמו גשם
ולא רואים דבר מרוב אבק
ומי יודע איך בכלל לגשת"

בפזמון הוא אפילו מדבר על הקושי שלו, כיוצר, בורא עולמות, סמל ישראלי שהעיניים נשואות אליו אחרי טראומה לאומית. "כל כך קשה לשיר דמעות" אומר הזמר שהתברך ביכולת המופלאה להישמע תמיד חסר מאמץ (וגם כאן, על רקע הלחן הנוגה והאלגנטי של ברי סחרוף).

הרקע לשיר ולאלבום כולו, 'לאן פרחו הפרפרים' הנהדר ולא מוערך מספיק, הוא רצח רבין. אבל 'קשה לכתוב דמעות' הוא גם מהשירים הבודדים שמדברים את מצוקת הנפש או מה שנשאר ממנה נוכח אירועי 7 באוקטובר. "שרק נמצא מילים בתוך האלם", שר איינשטיין בבית האחרון והכמה לנחמה. כמה עצוב שהוא לא כאן כדי לדעת שכרגיל, הוא כבר עשה בשבילנו את העבודה.

"עוד ניפגש ויהיה לנו טוב.
זה יהיה בקרוב קרוב"

אריק כתב את השיר הזה לסימה, בת זוגו. כלומר, ככה אני משערת. אחד הדברים המדהימים באיש הזה היה העובדה שלמרות שהיה יפה כמו השמש ואחד החתיכים הכי גדולים שידעה המדינה, הוא אהב שנים ארוכות אישה אחת. זה אפילו לא שיר אהבה, זה יותר מכתב. גבר יושב אי שם, ומשרבט לאישה שלו כמה משפטים של געגוע. אריק כתב את המילים בעצמו, אז אין פה את הגדולה המשוררית של אברהם חלפי ב'תוכי יוסי'. מה שכן יש פה זה רגש פשוט. של ערגה אמיתית לחזור ולראות אותה שוב.

פעם, בעולם הישן, הייתי שמה לי את השיר הזה בכל פעם שנהיה לי קשה בזוגיות שלי. השיר הזה הזכיר לי שלמרות שעכשיו שנינו רבים כמו שני תגרנים במכולת של פנקסנות, עוד שנייה נחזור למקום רך ואוהב, ויהיה לנו טוב. היום, כשהכל מסביב צבוע בצבעי הכתום והשחור של האסון, אני שומעת את השיר הזה כהבטחה למה שיהיה פה אחרי המלחמה. אני חושבת על חייל ששוכב בבוץ בגשם המלוכלך של עזה, ואיך יום אחד הוא יחזור הביתה לאשתו, לסימה הפרטית שלו, וירקיד ויסובב אותה קצת ליד השיש במטבח. אני חושבת על אמהות של ילדים חטופים, הדס קלדרון או מעיין צין או רייצ'ל גולדברג פולין, ואיך השיר הזה מתנגן כשהן והילדים נפגשים שוב. אני מדמיינת את קול הגחלים הרוחשות החם של אריק שר, את מקצב הטנגו או הבוסה נובה שלו מערסל את החדר ברוגע לכמה דקות. משכיח את הזוועות שנראו, שנחוו שם בשבי. מזכיר להם שיכול להיות טוב למרות כל הנורא שקרה, כי עובדה. בסוף הם נפגשו שוב.

ובעיקר, אני חושבת עלינו, על כולנו. כל עם ישראל שהתקוטט ושיסע ופילג וחטא את החטא הגדול ביותר שאפשר. ביזבז את הזמן שלו על לשנוא את מי שאיננו האויב שלו. אני מאמינה שעוד ניפגש אחד עם השני. שעוד נדע לדבר מקרוב קרוב, בלי לקלל ועם המון הקשבה. זה יקרה בשש אחרי המלחמה, בשבע אחרי שהחטופים יחזרו. בשמונה וחצי אחרי שנמוטט את חמאס. לא משנה מתי. אנחנו ניפגש כי הלבבות שלנו חייבים להיפגש, אחרי שלכולנו יש חור ענק בדיוק באותו המקום.

מעבר ללחן היפהפה של שם טוב לוי, מעבר לביצוע המושלם כרגיל של אריק, מעבר לטקסט הסביר - לא מזהיר - שהוא גם כתב (לא החוזקה הגדולה שלו, מעולם לא הייתה), ישנה השורה עם המודעות העצמית, השורה המטא־טסקטואלית: "מישהו שר את זה קודם".

גם מוזיקלית, זהו רגע השיא, הרזולוציה המושלמת, של כל אחד מהבתים בשיר. וזו גם קומת הגג של השיר הקסום והעצוב הזה: זה לא על מלחמה מסוימת, לא זו של עכשיו ולא ההיא של פעם. לא; זה שיר אחרי כל מלחמה. כל המלחמות דומות בדרכן, ובכולן יהיו שירים ישנים של חיילים ואהובות שמחכות ומכתבים שנשלחים ושמחת השבים הביתה אחרי קרב, ובעיקר בלי סוף דמעות. והעובדה שמישהו שר את זה קודם אומרת שאנחנו למודי מלחמות מספיק כדי לדעת את זה, ואפילו לציין בגוף הטקסט, אבל לא מספיק כדי לשים לזה, אי פעם, סוף. מישהו ישיר את זה גם אחר כך. לפחות בגרסה של אריק ושם טוב לוי זה הכי שובר־לב - ואיכשהו, בו־זמנית, מנחם וחובש פצעים - שאפשר.

"מחשבות לא טובות באות בחושך, לא מרפות, לא עוזבות אותך בחושך", שר אריק איינשטיין בקול מרגיע למילותיו של יענקל'ה רוטבליט ומתאר במדויק את מציאות חיינו מאז 7 באוקטובר. הלילות הפכו בלתי נסבלים, המגננות קורסות ונותרות רק החרדות והצער שאין לו סוף. לא ברור אם יגיע היום שבו באמת נעכל מה עברנו.

אבל אריק מרגיע את המאזינים ומבטיח שהשריקה השקטה תנצח את השדים. שהאמנות, המוזיקה, הן התשובה לחשיכה הגדולה שירדה על כולנו. 'לשרוק בחושך' יצא במציאות ביטחונית מתוחה ב־1971 ולא זכה לאהדה. הוא הפך לשיר קאנוני בעקבות המשברים הקשים שעוד יבואו: מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה והפיגועים הקשים. עם מותו של איינשטיין חודש השיר על ידי 'החצר האחורית' וזכה לעדנה במבצע צוק איתן. אז, בייאוש הכבד של המלחמה ההיא, מצאו בו המאזינים מפלט. עשור אחרי: אריק מנחם כמו אריק, צוק איתן נראה כמו היסטוריה קטנה, החושך מוחשי ומפחיד פי כמה, ורק השריקה הילדית מבטיחה לנו - "תכף זה יעבור. תכף ידליקו אור".