של 7 באוקטובר, כשבחמאס כבר עסקו בהכנות סופיות לקראת המתקפה שתוכננה לבוקר, ניהלו בכירים בשב"כ ובצה"ל כמה שיחות ועידה. הסיבה העיקרית לשיחות האלו הייתה שהחל מזמן קצר אחרי חצות, בקהילת המודיעין הישראלית נקלטו כמה אינדיקציות משמעותיות. הסימנים הללו התווספו לעוד כמה אינדיקציות שהחלו להבהב בימים ובשבועות שלפני.
הבעיה עם הסימנים הללו היא שאף אחד מהם איננו התרעה ברורה למלחמה: כמו שהם מתאימים ליציאה לקרב, הם גם יכולים להעיד על אימונים המדמים יציאה לקרב. חלק מהסימנים הללו כבר נאספו בעבר, ואכן הובילו לתרגילים.
אבל ההצטברות של כל אלו יחד עוררה בצמרת הביטחונית דאגה מסוימת, וראשי הצבא והשב"כ התקשרו זה לזה להתייעץ. ראש השב"כ רונן בר הגיע בעצמו למטה השירות, ואלוף פיקוד הדרום נטש נופש סוף שבוע והחל לנהוג דרומה. בסביבות שלוש־ארבע לפנות בוקר, בר הורה לצוות טקילה - כוח התערבות מיוחד של לוחמי שב"כ וימ"מ - לצאת דרומה. זה צעד חריג מאוד, אבל כזה שנועד לתרחיש של חדירת כמה חוליות בודדות של מחבלים דרך נקודת פריצה אחת או שתיים, במטרה לרצוח או לחטוף אזרחים וחיילים.
אלא שלמרות הדאגות, קבע גורם מודיעיני בכיר בשעה 3:10 כי, "עודנו סבורים שפניו של סינוואר אינן להסלמה", כלומר שככל הנראה מדובר בעוד אימון של חמאס.
הסימנים הללו הדאיגו גם את מפקד אוגדת עזה, היחידה הצבאית הממונה על הגנת קו החזית של גבול ישראל והרצועה, תא"ל אבי רוזנפלד, שהיה מפקד תורן באוגדה באותו סוף שבוע. הוא החליט להזעיק את המפקדים הבכירים שלו, כולל מפקדי שתי החטיבות האזוריות - הצפונית והדרומית - הקמ"ן האוגדתי, קצין ההנדסה האוגדתי ועוד. כשהגיעו למפקדה שלהם בבסיס רעים, הם החלו לבצע כמה צעדים כדי להגביר את הכוננות בגבול.
לפי גרסת כמה גורמים בכירים בפיקוד הדרום, מפקד האוגדה וקציניו תיכננו לנקוט צעדים נוספים כדי להגביר את הכוננות בבסיסי ובמוצבי האוגדה הפרוסים לאורך הגבול, ובסמוך ליישובים שעליהם הם אמורים להגן. אבל בגלל המידע שבזכותו בכלל התעוררה הדאגה, הם התבקשו בידי גורמים מהמטכ"ל שלא לנקוט צעדים "רעשניים". מנגד, אומרים גורמים אחרים במערכת הביטחון כי מפקדת האוגדה יכולה הייתה לנקוט צעדים רבים שלא היו נקלטים בצד השני.
גם עמוק מתחת לקריה בתל־אביב, במקום שרשמית נקרא מצפ"ה (מוצב הפיקוד העליון של צה"ל), אבל כולם קוראים לו פשוט "הבור", התקבלו עדכונים ראשונים על האינדיקציות. בעקבותיהם זומן לבור בדחיפות ראש הזירה הדרומית באגף המבצעים, כדי שיהיה נוכח גם קצין בכיר, עם סמכויות להוראות משמעותיות. בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר הורה הקצין הזה לחיל האוויר לתגבר את כוננות הכטמ"מים (כלי טיס מאוישים מרחוק) ב"זיק" אחד. אלא שזה היה זיק לא חמוש, רק לצורכי תצפיות, וגם הצעד הזה העיד על חשש מפני חדירה נקודתית בלבד.
אבל הסימנים המדאיגים הוסיפו להיערם, ובסופו של דבר כמה דקות לפני השעה שש וחצי בבוקר, הוחלט בשיחות שבין השב"כ וצה"ל להתקשר לטלפון המוצפן של המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אלוף אבי גיל, לעדכן אותו בהתפתחויות ולהציע להעיר את ראש הממשלה. גיל אמר לבכיר המודיעין שעימו שוחח שהוא מתקשר לנתניהו מיד, אבל בעוד השניים מדברים החלו האזעקות להישמע ברחבי ישראל. השעון במצפ"ה הראה 6:26. גיל ובכיר המודיעין העריכו מיד כי בעיתוי כזה, ולנוכח תקיפה כה נרחבת - מדובר על אירוע בסדר גודל משמעותי, שונה ואגרסיבי, שכן חמאס יודע שירי של אלפי טילים ורקטות יוביל לתגובה ישראלית. אף אחד מהם לא ידע עד כמה שונה וכמה אגרסיבי.
ראש הממשלה נתניהו עודכן במתרחש תוך כדי האזעקות, והוחלט שיגיע לקריה במיידי. בבור, השעות הקרובות, הקריטיות ביותר, היו מאוד מבולבלות, ואפופות ערפל קרב וחוסר מידע. "תמונת המערכה היא הרכיב הכי חשוב עבור חדר מלחמה כמו המצפ"ה", אומר גורם בכיר העוסק שנים בתוצרים הזורמים מתוך בונקר הפיקוד של צה"ל. "הבור עצמו תיפקד ונתן הוראה כמעט מיידית לכוחות רבים לצאת לדרך, אבל כשאתה לא יודע לאן בדיוק לשלוח אותם, עם איזה ציוד ומי ואיפה וכמה הוא האויב שיפגשו מהצד השני - אתה נידון לשלם ביוקר על העיוורון".
ואכן, במצפ"ה אף אחד פשוט לא ידע כמעט כלום. לכן השתרר הלם מוחלט בבור כשקצין בכיר אמר שלוש מילים, שכמותן לא נשמעו כאן מאז יום כיפור:
"אוגדת עזה הוכרעה".
שקט השתרר בחדר עמוס הטכנולוגיה ומסכי הענק המרצדים. "המילים האלו עדיין מעוררות צמרמורת", אומר אדם ששמע את הדברים. "זה הרי בלתי נתפס, זה כמו העיר העתיקה במלחמת השחרור או מוצבי התעלה ביום כיפור. אנחנו חשבנו שזה לא יכול לקרות יותר לעולם - וזה יישאר ככווייה בבשרנו לעולמים".
באותן שעות, בממ"דים הבוערים של ניר עוז ובארי, במיגוניות סביב המסיבה ברעים, בבתים הנעולים בשדרות ובאופקים, בדרכים המדממות של כביש 232, ובעצם בכל המדינה, מהדהדת אצל כולם שאלה אחת: איפה צה"ל?
וזאת השאלה שעמדה במרכז התחקיר הזה: איפה היה צבא ההגנה לישראל בשעות הראשונות של בוקר 7 באוקטובר?
בחודשים האחרונים שוחחנו עם עשרות קצינים ומפקדים, חלקם בכירים מאוד בצה"ל. ניסינו לשרטט באמצעות סיפוריהם, לצד מסמכים פנימיים של מערכת הביטחון, מה באמת קרה בשעות הראשונות של אותו בוקר, כדי לשרטט ציר זמן של השעות ששינו לתמיד את המדינה.
נאמר מיד: בשבת השחורה היו המון יוזמה, המון גבורה, המון הקרבה. אזרחים, חיילים וקצינים, שוטרים ואנשי שב"כ קפצו מיוזמתם לזירות לחימה, קוששו נשק, קיבלו מידע חלקי, ניהלו לחימה מורכבת - ולעיתים גם מסרו את נפשם. הם רשמו את כמה מהפרקים היפים וההרואיים בתולדות ישראל.
אבל תחקיר "7 ימים" חושף כי לצד אלה, בשעות הללו גם התגלו כמה מהפרקים הקשים, המביכים והמכעיסים של הצבא. זה כולל מערכת פיקוד שכשלה כמעט לגמרי והתעוורה לחלוטין; הוראות לפתוח באש על רכבי מחבלים שדהרו לעזה, גם אם יש חשש שיש בהם חטופים - מעין גרסה מחודשת ל"נוהל חניבעל"; לוחמים שבגלל חוסר תקשורת נאלצו לנווט סיוע מהאוויר באמצעות הסלולרי; ימ"חים שהוציאו לקרב לוחמים עם נשק בלי כוונות או אפודים קרמיים; פקודות ישנות ולא מותאמות שהודבקו ב"קופי פייסט" ונשלחו לשטח; מטוסי קרב ששוטטו באוויר בדקות הקריטיות של המתקפה ללא הכוונה; קצינים שהסיקו שאין ברירה וחייבים להשיג ב"קומבינה" מסוקים להקפצת הכוחות שלהם; ואפילו מפעילי כטמ"מים, שנאלצו להיכנס לקבוצות הווטסאפ של הקיבוצים כדי לקושש מטרות מהאזרחים הנצורים. והכל היה כל כך מטורף, כאוטי, מאולתר ורשלני, שצריך לקרוא כדי להאמין שככה זה התנהל. ולא, אין צורך לחכות לוועדת החקירה שעוד תגיע ותעסוק בוודאי גם בכל מה שנפרט כאן: את חלק מהדברים חייבים לתקן כאן ועכשיו.
ככה זה נראה, שעה אחרי שעה, בבוקר הנורא ההוא:
תחילת ירי מסיבי של טילים ורקטות. מתקפת חמאס מתחילה.
מלבד כיפת ברזל, שהופעלה מיד, התגובה הצבאית הראשונה של צה"ל היא הזנקת צמד מטוסי אף־16 אַיי (סופה), מטייסת הקרב 107 בבסיס חצרים, שהחזיקה כוננות יירוט באותה שבת. לא מעט טענות הוטחו על המענה הדליל והמבולבל של חיל האוויר בבוקר השבת השחורה. חלק מהטענות נכונות: תחקיר "7 ימים" מגלה כי גם בחיל הנחשב למסודר ולמאורגן ביותר בצה"ל, התקשו מאוד להבין את גודל האירוע, והמענה שניתן - לפחות בשעות הראשונות - היה חלקי ודליל.
הטייסים והנווטים של הסופה רואים בדרך את אין־ספור שובלי הרקטות בדרכן לארץ, אבל על פי הפקודות, תפקידם של המיירטים הראשונים שעולים לאוויר הוא קודם להגן על נכסים אסטרטגיים - צבאיים ואזרחיים. בשעות הראשונות לא היה מי שישנה את הפקודה הזו, וינחה את המטוסים לאזורים המותקפים, שם היו זקוקים להם באמת, ומגובה 20 אלף רגל כמעט שלא ניתן לזהות ללא סיוע מהקרקע מטרות. כך יצא שבמשך כ־45 דקות קריטיות, מטוסי קרב חמושים חגו ללא מעש בשמיים. רק בסביבות השעה שמונה, כאשר הטייסים נחתו והתעדכנו בדיווחים מהשטח, הם למדו מה התרחש רק כמה ק"מ מהם. התסכול והזעם שלהם היו עצומים. "לו ידעו, הם יכלו לפחות לטוס נמוך, להפחיד את מחבלי חמאס בטיסה רועשת מעל ראשיהם", אומר קצין בכיר בטייסת. "אבל הם פשוט לא ידעו מה קורה". כך או כך, הטייסים הללו המריאו עם חבריהם שוב, בעיקר לצורך תקיפת מטרות בעזה.
דקות ספורות אחרי המראות האף־16, המריא מבסיס נבטים גם זוג מטוסי חמקן אף־35 (אדיר) של טייסת 140, שגם היא הייתה בכוננות. גם טייסיהם לא יכלו לדעת מה קורה על הקרקע, למרות שבמקרה שלהם כן הצליחו לטוס נמוך יותר ולזהות שריפות באזור העוטף. בתגובה לכך, הטייסים פעלו לפי תוכנית מגירה לתקיפת מטרות בעזה. לא היה מי שיאמר להם שהתקיפות הללו לא יעילות עכשיו, ושבאותם רגעים ממש זקוקים להם במקום אחר לגמרי.
שני כטמ"מים חמושים מסוג "זיק" מוזנקים מטייסת 161 בפלמחים, שהייתה בכוננות אותה שבת. ההזנקה הייתה כתגובה ישירה לאזעקות ה"צבע אדום" דקות אחדות אחרי שנשמעו. בשעות הבאות, מפעילי הזיק ייאלצו לאלתר ולפעול עצמאית, כמעט ללא פקודות מסודרות, ומבלי שהם או הפיקוד המרכזי בחיל האוויר מבינים את התמונה המלאה. כך או כך, כפי שאירע הרבה באותה שבת - דרג הקצונה בשטח יזם צעדים בעצמו, ובטייסת לא חיכו לפקודה מסודרת והורו לעוד שלושה זיקים חמושים להמריא ולהיכנס לקרב.
מעט לפני השעה שבע בבוקר הוקפץ גם צמד ראשון של מסוקי קרב פתן (אפאצ'י) לעוטף. שני מסוקי האפאצ'י שייכים לטייסת 190, שבסיס האם שלה הוא רמון, כ־20 דקות טיסה מהרצועה. אבל בגלל קיצוצי תקציב בשנים קודמות, באותה שבת תפסו המסוקים כוננות דווקא מול לבנון, ולכן היו בכלל בבסיס רמת דוד, שבצפון, מרחק טיסה שהוסיף דקות ארוכות ללא חיפוי אווירי באזור העוטף.
בשנים האחרונות דילל חיל האוויר את מערך מסוקי הקרב שלו, מתוך מחשבה שמול איראן, ישראל זקוקה להרבה יותר מטוסים חמקנים, ולפחות "טנקים מעופפים" כאלו. 7 באוקטובר אמור לשנות גם את הקונספציה הזו.
בסביבות רבע לשבע התקיימה שיחה ראשונה בין הבור לבין קצין מבצעים בפיקוד דרום, ובה נמסר למטכ"ל לראשונה כי לא מדובר רק במטחים, אלא גם בפריצות בגדר, ושחלק מאמצעי התצפית נפגעו. זו אחת הסיבות לכך שהבור נותר למעשה עיוור: שלושת בלוני התצפית הגדולים, שאמורים לספק נקודות תצפית לעבר דרום הרצועה, מרכזה וצפונה, נפלו בימים שקדמו למתקפה. חמאס תקף ישירות מצלמות ואמצעי תצפית אחרים, בין השאר באמצעות כטמ"מים מתאבדים.
אבל לא רק אמצעי ראייה נפגעו. תחקיר ראשוני שנערך בימים האחרונים באשר ליכולת התקשורת של אוגדת עזה חשף: כ־40 אחוז מאתרי התקשורת, תרנים עם אנטנות תחנות ממסר שאגף התקשוב פרס בשנים האחרונות בקרבת גבול הרצועה, הושמדו על ידי חמאס בבוקר הפלישה. בכך הנוח’בה לא רק פגעו באופן מדויק בעמדות הרואה־יורה ובאמצעי התצפית שפזורים בקו המגע, אלא ניסו גם לחבל ביכולת קשר הרדיו הבסיסית. המחבלים עשו זאת גם באמצעות הטמנת מטעני חבלה לפיצוץ התרנים סמוך לתחתית האנטנה – אזורים שלא היו מוגנים, כך הסתבר, מפני איום זה. הפיצוצים הללו צלחו חלקית: חלק קטן מהתרנים נפל, אחרים רק נטו.
בבור בקריה ניסו לקבל דיווחים מחמ"ל אוגדת עזה, אבל החמ"ל, כאמור, היה עיוור כמעט לחלוטין, ובנוסף לכך, מעט לפני 7:00 נפתחה ברעים מתקפה קשה של מחבלים שחדרו לבסיס פיקוד האוגדה. חמ"ל הפיקוד של האוגדה היה מאויש ופעיל, אך התקשה מאוד למלא את ייעודיו העיקריים: לקבל תמונת מצב על מה שקורה בשטח, להניע בהתאם כוחות, ולעדכן את פיקוד דרום והבור בקריה במתרחש.
התוצאה היא שזמן קצר אחרי תחילת המתקפה, הפעיל הבור בקריה כמה נהלים ראשוניים קבועים למקרה של חשש מחדירה מעזה. הנהלים האלו עדיין שיקפו מחשבה כי החדירה מתרחשת במקום אחד, או מקומות בודדים, ומוגבלת בהיקפה. גורם צבאי שהיה נוכח באותן שעות בבונקר הפיקוד בתל־אביב, מספר כי בבור הבינו שמתרחש אירוע משמעותי בהרבה מחדירה נקודתית, אבל בגלל העיוורון מהשטח, פנו שם לשידורי הטלוויזיה וכן לרשתות החברתיות, ובראשן ערוצי טלגרם, גם ישראליים ובעיקר של חמאס, שכללו טקסטים, תמונות וסרטונים מהמתרחש. מתוך אלה הבינו שם כי מדובר באירוע רחב היקף, אך עדיין התקשו לייצר תמונה כוללת של כל מה שמתרחש. גם את הרגע הזה, שבו בבור - קודש הקודשים של ביטחון ישראל - נותרים אובדי עצות וממהרים לגלוש לעמודי טלגרם של חמאס כדי להבין מה קורה בשטח מדינת ישראל, לא ישכחו זמן רב.
כמה הברדק היה מוחלט? את זה אפשר ללמוד, למשל, ממה שעבר על לוחמי דובדבן בשעות הללו. באותו סופ"ש דובדבן באמת החזיקה כוננות "צבא שמיים" (אירוע בני ערובה) - אבל בכלל באיו"ש. בסביבות שבע בבוקר, קיבל מפקד דובדבן סא"ל ד' טלפון. השיחה לא הייתה רשמית, אלא מחבר, קצין בפיקוד דרום, שסיפר לו בבהלה שמשהו קורה בגזרה. ד' לא חיכה, הקפיץ את פלגת הלוחמים שבכוננות מאיו"ש והורה להם להתחמש, לעלות על רכבים של היחידה - ולדהור לכיוון העוטף. בעודם בדרך, לא הגיע שום מידע חדש - פשוט לא היה מי שיעדכן - שיש מארבים בצמתים. אבל במזל ד' זיהה ליד קיבוץ מפלסים רכב סוואנה של לא ממוגן של טקילה, שרוסס קודם בכדורים, ועצר את השיירה. הוא הורה לאנשיו לעזוב את כל הרכבים הרגילים, להתכנס לג’יפים הממוגנים, איגף את הצומת ונכנס לקרב בכפר עזה.
הם יצאו משם רק כעבור כ־60 שעות רצופות, ועשרות מחבלים שחיסלו. אגב, מפקד פלגה אחרת של דובדבן, שחיפש איך להקפיץ את אנשיו לעוטף ולא קיבל מענה מהפיקוד, פשוט צילצל לחבר טוב בחיל האוויר, והשיג בקומבינה מסוק שיקפיץ את אנשיו ללחימה בניר יצחק.
באוגדת עזה מצליחים להעביר לטייסת הזיק בקשה: תתקפו במעבר ארז. מפעילי הכטמ"מ רואים במסכים לנגד עיניהם תמונות שלא ייאמנו: המעבר הפך לאוטוסטרדה שוקקת של מחבלים. מפעילים סיפרו לנו כי לתחושתם, לפחות בשעתיים הראשונות, היה אובדן שליטה, ובמקרים רבים הם החליטו עצמאית על תקיפות. עד סוף אותו יום ארור, הטייסת ביצעה לא פחות מ־110 תקיפות של כאלף מטרות, רובן בתוך ישראל.
המפעילים נדרשו, בתוך כל הבלגן הזה, לגלות ערנות מוגברת: ל"7 ימים" נודע לפחות על מקרה אחד של "כמעט דוּ"צ". זה קרה כשקצין שלחם ליד קיבוץ ניר עם זיהה חמישה מחבלים, בדרכם מחורשה סמוכה, בכיוון לשדרות. הקצין הצליח להשיג את מפעילי הזיק, וכיוון אותם אל החוליה. מפעיל הכטמ"מ כבר היה נעול על המטרה, אבל מהקרון שבפלמחים הוא זיהה שלא מדובר בתחפושת של מחבלים - אלא בחמישה חיילי צה"ל שסורקים את המקום. הם היו מרחק לחיצה על כפתור ממותם הוודאי.
שני מסוקי האפאצ'י שהמריאו מרמת דוד מגיעים לאזור בארי, ומדווחים לטייסת על בלגן ופטריות עשן. מפקד טייסת 190, סא"ל א', מחליט להקפיץ את סגנו, ומורה לכל הטייסים להגיע מהר מהבית, עוד לפני שהונחה על ידי המטה המבצעי של חיל האוויר לעשות זאת. צמד האפאצ'י שמעל בארי מתחילים לבצע ירי לבידוד מחוץ לקיבוצים, כדי למנוע הגעה של מחבלים נוספים אליהם.
בינתיים, מתחולל במלוא עוזו הקרב על בסיס רעים - שם כאמור ממוקמת המפקדה של אוגדת עזה - ועשרות מחבלים תוקפים את המתחם. מפקד האוגדה, תא"ל אבי רוזפלד, מצליח להיכנס עם רבים מחייליו לחמ"ל המבוצר, ומנסה משם לנהל במקביל גם את הקרב של האוגדה, וגם את הקרב על הבסיס. על פי עדות של קצינה, רוזנפלד עצמו מבקש לצאת מהחמ"ל ולהסתער. אבל בחוץ, חוליות החוד של הנוח'בה מספיקות להגיע לכל פינה. רק באחת בצהריים, לוחמי שלדג ויחידות נוספות, יצליחו לכבוש מחדש את הבסיס, בסיוע מסוק קרב.
כל אלו מקשים מאוד על מה שמכונה בצה"ל פו"ש - פיקוד ושליטה. אם מפקדת האוגדה עיוורת ומותקפת, גם במטה פיקוד דרום לא מתקבל מספיק מידע, וגם לא בבור השליטה בקריה. התוצאה היא שמפקדים שכבר ידעו מהתקשורת או מחברים שקורה משהו והקפיצו את עצמם לעוטף - לא קיבלו מענה. "הגעתי עם הרכב הפרטי לאזור צומת יד מדרכי אחרי שראיתי בחדשות בבית את הסרטון של מחבלי הנוח'בה על הפיק־אפ בשדרות", מספר מח"ט סדיר. "וכל הדרך ניסיתי לתפוס את החברים מאוגדת עזה ומפיקוד דרום, כדי להבין לאן עדיף שאגיע קודם, לשמוע מהם מה קורה בשטח, ולהיכן כדאי שקודם אשלח את לוחמיי. כשסוף־סוף ענו לי, שמעתי בעיקר צעקות בצד השני של הקו. וכשביקשתי תמונת מצב כלשהי כדבר אלמנטרי, אמרו לי באוגדת עזה: אין לנו תמונת מצב – תמצא מוקד לחימה, ותייצר לנו אתה תמונת מצב. ואני מגיע מהבית, החטיבה שלי מפוזרת בגזרות אחרות או באימונים בצפון, וכמו אחרים אני כבר רואה מחבלים ליד ארז ובטוח שאצלי זה האירוע".
אגב, התחושה הזו - שכל מפקד חשב שהעימות המרכזי מתחולל אצלו ולא יודע שכמה קילומטרים ממנו, חברו מנהל קרב דומה - שותפה לרבים מהקצינים שעימם שוחחנו. אף אחד מהם לא ידע כי בעצם באותן שעות, יש בדרום כ־80 נקודות עימות שונות.
על פי גורם בפיקוד דרום, רק בסביבות 7:30, למעלה משעה מתחילת ההתקפה, התקשר מפקד אוגדת עזה, תא"ל אבי רוזנפלד, לבור בתל־אביב, ודיווח כי בסיס האוגדה ברעים וכל הסביבה נתונים תחת מתקפה כבדה. הוא מסר כי אינו יכול לתאר עדיין את היקף המתקפה ופרטיה, וביקש מהמפקד התורן לשלוח לו את כל הכוחות הזמינים של צה"ל.
ב־7:43, הוציא הפיקוד בתל־אביב את פקודת פלשת: הוראה ראשונה לפריסת כוחות, לפיה כל כוחות החירום וכל היחידות הקרובות לאזור גבול עזה - צריכים לצאת מיד דרומה. עם זאת, הפקודה לא כללה את מה שכלל לא היה ברור, לא בפיקוד דרום, ולא בבור בתל־אביב - שמדובר על פלישה רחבה, שמטרתה כיבוש חלקים מדרום המדינה, וכוללת השתלטות על צמתים לצורך מארבים ונטרול תגבורת. התוצאה: חלק ניכר מהכוחות שיצאו לדרך לא ידעו כי יש סיכון להיתקל בכוחות אויב כבר בדרכם ליישוב או לבסיס אליהם נשלחו.
הייתה בעיה נוספת בפקודת פלשת: היא בכלל נועדה להגן על ישראל מסוג אחר לגמרי של חדירה. עד הקמת “המכשול”, האיום המרכזי היה חדירת מחבלים דרך רשת מנהרות חודרות לישראל, ומשם ניסיון להגיע ליישובים. פקודת פלשת נוסחה כדי להגן מפני איום כזה, והיא התרכזה באזורים בתוך ישראל, באופן בו צריכים לטפל במחבלים שיגיחו מתוך מנהרות בשטח הארץ. במילים אחרות, הפקודה לא התמקדה בהגנה על גדר הגבול מפני חדירה של מחבלי חמאס שיהיו חייבים לפעול מעל האדמה, ולא באיום של אלפי מחבלים, הזורמים לארץ כמעט בחופשיות דרך למעלה מ־30 נקודות פריצה. אבל בצה”ל לא תיארו לעצמם תרחיש כזה, ולא הכינו פקודות עבורו. החידלון הזה הופך למוזר עוד יותר אחרי שצה”ל השיג את “חומת יריחו”, תוכנית הקרב של חמאס המתארת בדיוק כזו התקפה, ולמרות זאת לא ביטל את פקודת פלשת ולא עידכן את תוכניות ההגנה.
המטה הכללי מתאסף לקראת 8:00 בבור המבצעי החדש בקריה בתל־אביב, וגם הרמטכ"ל הרצי הלוי מגיע בשעה זו. אף אחד עדיין לא מבין כי ישראל כבר כשעה וחצי תחת מתקפה כוללת של חמאס.
הקצינים בטייסת הכטמ"מים מבינים שאין להם מה לחכות להוראות מהפיקוד של חיל האוויר או מאוגדת עזה. הם מצליחים להשיג את האוגדה, ומבקשים, תכלס, לזרוק לפח את כל הנהלים, הפקודות והתקנונים. "יש לכם אישור לאש חופשית", נאמר למפעילי הזיק מהאוגדה, כלומר - תירו על כל מה שנראה מאיים או אויב.
אבל את מי תוקפים? באין פיקוד מסודר, מפעילי הכטמ"מים ניסו לבנות "בנק מטרות" בעצמם. מהר מאוד, האלתור גבר גם כאן: רוב המפעילים והמפעילות הם קצינים צעירים, שיש להם חברים ובני משפחה שלחמו באותו רגע על הקרקע. ההחלטה הייתה לזרוק לפח עוד כלל ברזל - לעולם לא מכניסים סלולרי לקרון ההפעלה - והמפעילים עלו מול עמיתיהם בשטח בשיחות טלפון רגילות בנוסח "רואים את הבניין עם הגג הכהה? אז המגדל לידו", כדי לכוון אותם. והשיא: מפעילים אחרים נכנסו לקבוצות הווטסאפ של קיבוץ כפר עזה ויישובים אחרים, וקיבלו מטרות מהאזרחים הנצורים.
שני מסוקי האפאצ'י הבודדים שבאוויר, שעד כה פעלו ביוזמתם, מצליחים ליצור קשר רדיו ראשוני עם מפקד אחת הפלוגות שעל הקרקע. הקשר הזה, שכה הכרחי כדי שכוחות האוויר יקבלו תמונת מצב מכוחות הקרקע ויוּכוונו למטרה, נוצר רק כשעה וחצי מתחילת המתקפה. מפקד הפלוגה מבקש אש לטובתו, ונענה. אחרי הירי, טייסי האפאצ'י מיישרים חרטום לכיוון מערב - ולעיניהם נגלה מחזה מבהיל: נחיל אנושי אדיר של אנשים, שזורם מבעד לפרצות אל עבר יישובי הדרום. בדיעבד יתברר כי זהו הגל השני של הפושטים - הראשון הורכב ברובו ממחבלי נוח'בה וג'יהאד פלסטיני - שכולל גם אזרחים חמושים ורבבות בוזזים.
הטייס מחליט לירות לעבר החמושים שני טילים ועשרות פגזים מתותח המסוק, ללא הבחנה, כדי להבריחם חזרה לעזה. אחר כך המסוקים מזהים פרצה גדולה בגדר המערכת ליד נחל עוז, ותוקפים את ההמונים שחוצים דרכה. בשני המקרים ההצלחה מוגבלת, פשוט כי יש יותר מדי מחבלים, ופחות מדי פגזים: כל מסוק נושא שישה טילים ו־500 פגזי תותח. צמד המסוקים נאלץ להתפנות כדי להתחמש מחדש, וחוזרים לבסיס בסביבות 10:20.
מסוקי אפאצ'י נוספים ממריאים, הפעם מבסיס רמון, ופועלים בעיקר באזורי הפרצות בגדר. זו תהיה עיקר פעילותם עד 12:00 בצהריים. בפיקוד של חיל האוויר עדיין שוררים בלבול וערפל קרב. "תירו על כל מי שחודר לשטחנו – בלי אישור", מורה מפקד הטייסת סא"ל א' לפקודיו שבאוויר, בזמן שבעצמו מתחיל להמריא לעוטף. אחד המסוקים נפגע מירי נק"ל, אבל ממשיך בלחימה.
ראש השב"כ רונן בר מורה לאנשיו: כל מי שיכול לשאת נשק - צריך לרדת דרומה. בשעות הלילה הקודם , כאמור, קיבל בר מספר סימנים על התרחשות באזור הרצועה, אבל העריך כי גם אם חמאס מתכנן משהו, זו תהיה פעולה מוגבלת ונקודתית, ולכן שלח את כוח טקילה. לוחמי טקילה היו מהראשונים שנתקלו במחבלים שהחלו לחדור, נלחמו בהם בגבורה, והספיקו לדווח למטה השב"כ. בסביבות תשע בבוקר, לנוכח חומרת המצב, הורה בר, וזאת לראשונה בתולדות השרות, לכלל העובדים בעלי הכשרת לוחמים שיש ברשותם נשק, לרדת לדרום לסייע בלחימה. לפי גורם הבקיא בהתרחשויות באותו בוקר, ירדו לשטח רכזים, מדריכי בית הספר ללחימה, מאבטחים מהיחידה לאבטחת אישים, מאבטחי מתקנים ומאבטחי פעילויות שטח. בסיכומו של דבר, מדובר בעשרות עובדי שב"כ, שחיסלו עשרות מחבלים וחילצו מאות מתושבי העוטף. לוחמי שב"כ שגרים ביישובי הדרום יצאו להילחם עוד טרם ההנחיה, ולאחריה הצטרפו לשאר הכוחות שירדו לשטח. במהלך הקרבות נפלו עשרה מאנשי הארגון.
בעוד תגבורות רבות זורמות לעבר הדרום, באוגדת עזה, בפיקוד דרום ובבור בתל־אביב, עדיין לא הבינו כי מחבלי נוח'בה צפו את התגבורות הללו מראש – והשתלטו על צמתים אסטרטגיים כמו גמה, מגן, עין הבשור ושער הנגב, שם הם אורבים לכוחות. הפקודה המתבקשת - לטהר את הצמתים לפני התגבורות - עדיין לא מגיעה, והרבה מאוד דם, של חיילים ושל אזרחים, נשפך בצמתים האלו.
אבל היו כאלו שבכל זאת הבינו. גדוד 450 של בית הספר למ"כים היה באותה שבת בכוננות לטובת אוגדת עזה, והמג"ד, סא"ל רן כנען, הקפיץ את לוחמיו מהבסיס שליד ירוחם בשעה מוקדמת יחסית של הבוקר. בגדוד הודיעו כי הם יוצאים לעוטף, אך לא קיבלו כל התרעה על כך שצמתים בדרך הפכו למארבים קטלניים. כ־50 לוחמים עלו עם ציודם על אוטובוס רגיל, ויצאו לדרך. לפתע, בין צאלים לכרם שלום, עצר הנהג בחריקת בלמים. לאוטובוס התקרבו כמה שוטרים שנופפו בידיהם, חלקם פצועים, וסיפרו בבהלה למ"פ שבצומת הבא, כשלושה ק"מ מהם, מחכים מחבלים, עם מקלע כבד ונשק נ"ט. מפקד הכוח הבין שצרור רוחב ממקלע כזה בדפנות האוטובוס הלא־ממוגן יהפכו אותו למלכודת מוות עבור חייליו. "הנוח’בה פרסו כיתות רתק בצמתי הגישה לעוטף, עם חוליות אר־פי־ג'י, צלפים, מקלעים וכמויות אמל"ח אדירות, לשעות ארוכות של לחימה", אמר סא"ל כנען, שנפצע בקרבות וחזר להילחם בחלוף ימים. "המ"פ קיבל החלטה: להמשיך לעוטף ברגל ולהשאיר את האוטובוס מאחור. כולם ירדו והתקדמו רגלית, וכך האוטובוס לא ספג טיל נ"ט או ירי מקלעים. הלוחמים יצאו לאיגופים לשחרור הצמתים שנכבשו, טיהרו את הגשר של נחל הבשור עליו השתלטו המחבלים, והכל רגלית, לאורך קילומטרים".
הלחימה בשטח מתעצמת וגובה קורבנות. הלוחמים נאלצים במקרים רבים לאסוף בעצמם מודיעין, כדי לנסות להבין מי נגד מי. מפקד אוגדה 36, תא"ל דדו בר־כליפא, למשל, לא המתין לפקודה, קפץ היישר מביתו לשטח והגיע סביבות 10:00 לאזור נתיב העשרה. הוא לקח רובה, שכפ"ץ קרמי וקסדה מאחד השוטרים שנפגעו. אחר כך צילם חלק ממחבלי הנוח’בה שחיסל כדי לשלוח לגורמי המודיעין את תמונותיהם, ונמנע במכוון מלהרוג חלק מהם. בר־כליפא לכד שניים מהם כמעט במכות פיזיות, בשדות שבין יד מרדכי למוצב ארז שנכבש, הפשיט אותם כדי לוודא שאינם נושאים מטענים - ואז החל לתחקרם בשטח. מהתחקור הזה, שבוצע תחת אש, בר־כליפא הבין את כיווני הפלישה של הנוח’בה, היכן חלקם מסתתרים ואורבים לכוחות ובגדול את היקף האירוע, לפחות בחלק הצפוני של הגזרה, ליד שדרות. כנראה שהוא ידע הרבה יותר מאשר ידעו באותה עת בבור.
כמו גדודים לוחמים אחרים, גם גדוד 890 הקפיץ את עצמו כבר בשבע בבוקר מבסיס נבי־מוסא שבאזור ירושלים, לכיוון העוטף. חלק מלוחמי הגדוד הגיעו ללחימה בקיבוץ בארי. בינתיים המג"ד, סא"ל יוני הכהן, הצליח "לקמבן" מסוק יסעור שיוביל כמה עשרות מלוחמיו לשטח. ב־11:30, רגע לפני הנחיתה סמוך לקיבוץ עלומים, המסוק ספג פגיעה ישירה של טיל אר־פי־ג'י מהקרקע - אירוע די נדיר - אבל לפני שעלה באש, הטייס הצליח להנחיתו בשלום, והלוחמים פרקו ונכנסו היישר לתוך הקרב בקיבוץ.
הקרבות שניהלו, חלקם בשטח בנוי, גרמו ללוחמי 890 להצטער מאוד שהגיעו ללא רימוני רסס. גם גדודים אחרים לא קיבלו את האמצעי החשוב הזה. הסיבה: בצה"ל יש מדיניות לאפסן רימונים בבונקרים, מסיבות מוצדקות של בטיחות. מתי כן מחלקים אותם? רק בתרגילים רלוונטיים או במבצעים בשטח עוין. כאשר כוחות מוקפצים במהירות, הסיכוי שיקבלו רימונים אינו גבוה.
חוסר בציוד לחימה או ציוד לא מתאים, הייתה טענה שהושמעה על ידי רבים מהקצינים ואנשי השטח עימם שוחחנו. אפשר, אולי, להבין למה הימ"חים לא היו ערוכים לקבל בדרום לוחמים שהגיעו מהצפון, אבל הנה סיפור על גדוד מילואימניקים של אוגדה 98 - עוצבת הקומנדו המובחרת. אפשר היה להניח שעבור גדוד כזה - שברור שיהיה בחוד של כל לחימה - הכל יהיה מוכן מראש; אבל לא. לוחמים בגדוד, שהצליחו להגיע בשעות הבוקר המאוחרות לימ"חים, העידו על ציוד חסר. "כמובן שהנשקים לא היו מאופסים, ובחלוף שעות אחדות בעוטף ירינו מבלי לפגוע במחבלים", מספר אחד הלוחמים. "קלעים אצלנו יצאו בלי הכָּוונות, שלא היו מורכבות על הנשקים, ועל שכפ"צים קרמיים בכלל אין מה לדבר. לפחות אחד מהחבר'ה נהרג בהיתקלות באותה שבת מקליע שחדר לבטנו, כי לא היה עם קרמי".
ואגב, לוחמי החי"ר לא היו היחידים שסבלו ממחסור בציוד. גם השריונרים גילו את זה מהר מאוד. המילואימניקים של אוגדה 252, למשל, הוקפצו יחסית מוקדם בשבת בבוקר והחלו להגיע לימ"חים שלהם בצאלים. שם הם גילו כי הטנקים הראשונים שזמינים עבורם היו מרכבה סימן שלוש, חלקם בני למעלה מ־20 שנה, במצב תחזוקה ירוד, ובזיווד חסר. אבל לא היו הרבה ברירות, והם עלו למרכבות, התפללו שהמנוע יתניע, ודהרו על הזחלים בכבישים לעוטף. הטנקים האלו היו מהראשונים שהחלו לדווח על מה שאף אחד בפיקוד עדיין לא הצליח להבין: שמחבלי נוח’בה הקימו מארבים בנקודות מפתח, כדי לפגוע בכוחות תגבור.
המהומה והבלבול נמשכו עוד שעות ארוכות. בהערכת מצב לקראת השעה 12 בצהריים הבינו כבר בפיקוד הדרום כי ההערכה שלהם עד אותו בוקר, שלחמאס אין יכולת לחדור את "המכשול" מלבד אולי בנקודה אחת או שתיים, קרסה באופן מוחלט, וכי חמאס הצליח לחדור בלמעלה מ־30 נקודות.
גם כמעט שש שעות אחרי, הערפל באותה הערכת מצב היה עצום: הפיקוד לא הבין מה מטרות חמאס, היכן פרוסים הכוחות שלו, כיצד הם פועלים, את השליטה שלהם על הצמתים, את ההתקפה המקבילה גם על מוצבים וגם על יישובים אזרחיים. באותה שעה מאמינים בפיקוד כי ניתן להשיג מחדש את השליטה על כל דרום המדינה עד לחשיכה. בפועל זה ייקח עוד כשלושה ימים, וגם אז, לא יהיה השטח מזוכה באופן מלא מאנשי חמאס.
אבל בינתיים מגיעים כבר סרטוני החטופים הראשונים, וגם בפיקוד מבינים שלפחות מהבחינה הזו, מדובר באירוע אחר לגמרי. זה הרגע בו מחליטים בצה"ל על מעין חזרתה של פקודת "חניבעל".
ב־1986, אחרי חטיפתם ורציחתם של שני חיילי צה"ל בידי חיזבאללה, הוכנסה לצה"ל פקודה חדשה, סודית ושנויה במחלוקת. תחת סעיף המשימה נכתב בפקודה "איתור מיידי של אירוע 'חניבעל', עיכוב / עצירת הכוח החוטף בכל מחיר ושחרור החטופים". הפקודה המקורית קבעה כי, "בזמן מחטף הופכת המשימה העיקרית חילוץ חיילינו מידי החוטפים גם במחיר של פגיעה או פציעת חיילינו". על פי הפרסומים, הפקודה שונתה ב־2016, עברה ריכוך, וגם שמה שונה. הנוסח הנוכחי שלה לא נחשף, אבל הוכנסה בו הבהרה כי יש להימנע מפעולות אשר יסכנו בסבירות גבוהה את חיי החטוף.
תחקיר "7 ימים" מגלה כי בחצות היום של 7 באוקטובר מורה צה"ל לכל היחידות הלוחמות שלו בפועל על “נוהל חניבעל”, אם כי בלי לציין באופן ברור את השם המפורש הזה. ההוראה היא לעצור "בכל מחיר" כל ניסיון של מחבלי חמאס לחזור לעזה, תוך שימוש בשפה דומה מאוד ל”נוהל חניבעל” המקורי, זאת למרות הבטחות חוזרות ונשנות של מערכת הביטחון כי הנוהל בוטל.
המשמעות בפועל של הפקודה היא שהמטרה המרכזית היא לעצור את הנסיגה של פעילי הנוח'בה. ואם הם חטפו עימם בני ערובה - אז גם אם הדבר אומר סיכון או פגיעה בחיי אזרחים שבאזור, כולל החטופים עצמם.
על פי כמה עדויות, חיל האוויר פעל באותן שעות על פי הנחיה של מניעת הגעה מעזה לישראל, וחזרה מישראל לעזה. ההערכות הן כי בשטח הטווח שבין יישובי העוטף לרצועה נהרגו כאלף מחבלים ומסתננים. לא ברור בשלב זה כמה מהחטופים נהרגו בשל הפעלת הפקודה הזו ב־7 באוקטובר. בשבוע שלאחר השבת השחורה בדקו חיילי יחידות מובחרות, ביוזמת פיקוד הדרום, כ־70 רכבים שנותרו בשטח שבין יישובי העוטף לרצועה. מדובר ברכבים שלא הגיעו לעזה, משום שספגו בדרך ירי ממסוק קרב, כטמ"ם או טנק, ולפחות בחלק מהמקרים כל מי שהיה ברכב נהרג.
בסביבות צהרי אותה שבת, כשש שעות אחרי תחילת ההתקפה של חמאס, עוד העריכו בצה"ל, בגלל המידע החלקי, כי לישראל חדרו רק כ־200 מחבלי נוח'בה, והמספר האמיתי מתקרב לפי עשרה. ל"7 ימים" נודע כי בשלב זה צה"ל עדיין השתמש בהערכות המצב בתוכנית הקרב שהוכנה בפיקוד הדרום, למרות שהיה ברור כי אינה רלוונטית יותר. למרבה המבוכה, המשיכו למחזר ולהעתיק את האמור בתוכנית, לרבות ההערכה הפסקנית שהיכולת של חמאס לעבור את הגדר "נמוכה ביותר".
בידי ישראל הייתה תוכנית חמאס לפלישה, שכונתה "חומות יריחו", והתבררה כמציאותית כמעט לחלוטין ב־7 באוקטובר. רק שאף אחד לא חשב שאולי צריך להכין פקודה מראש גם לתרחיש כזה. התוצאה: שש שעות לתוך המתקפה, כשאת הדרום שטפו מעל 2,000 מחבלים, שהגיחו גם מהאוויר ומהים – הפקודה היחידה שהייתה זמינה היא כזו שנבנתה על ההנחה שיכולתו של חמאס בכלל לחצות את הגדר, היא "נמוכה ביותר".
בחיל האוויר התמקדו מהבוקר במשימה העיקרית: לעצור את הפלישות מהגדר. בצהריים מרחיבים שם גם את התקיפות האוויריות ביישובים ובמחנות שנכבשו, לבקשת יחידות מובחרת כמו שייטת 13 וסיירת נח"ל. מכיוון שעדיין לא נוצר קשר רציף מול הפיקוד של חיל האוויר, הטייסים התנהלו בשיח טלפוני ישיר עם הקצינים והלוחמים על הקרקע, והוּכוונו לתקוף את אולם הספורט וחדר הכושר של מפקדת אוגדת עזה במחנה רעים, לאחר שבתוכם התבצרו שבעה מחבלי נוח'בה. מאוחר יותר תקפו גם את חדר האוכל במוצב סופה הנצור.
באוויר היו באותן שעות למעלה מעשרה מסוקי קרב (מתוך 28 שהשתתפו ברוטציה בקרבות באותו בוקר), אבל גם בשלב זה, הקשר עם כוחות האוויר, הוא כאמור סוג של אלתור ברובו. כך, למשל, סגן מפקד אוגדה 80, אל"מ א', שביקש לצאת להסתערות באזור פרדסי כרם שלום, התקשר אישית למפקד טייסת מסוקי הקרב סא"ל א', וביקש ירי מסיבי לעבר הפרדס. בדרך כלל, טווח הבטיחות באירועים כאלו בין כוחות הקרקע לירי מהאוויר הוא של כ־300 מטרים. הפעם, הטווח היה של כמה עשרות מטרים בלבד. כמה ימים מאוחר יותר, יספר קצין מודיעין למפקד הטייסת א', כי מחבלי הנוח'בה הודרכו שלא לרוץ באותו הבוקר, מתוך ידיעה שהטייסים יחשבו שמדובר בישראלים שצועדים, ולא נמלטים, ולכן יחששו לירות עליהם. ככה זה כשהאויב יודע עליך הרבה יותר מאשר אתה עליו.
תגובת דובר צה״ל: “צה״ל נלחם בימים אלו בארגון הטרור הרצחני חמאס ברצועת עזה. צה״ל יערוך תחקיר מפורט ומעמיק בנושא לבירור הפרטים עד תום כשהמצב המבצעי יאפשר זאת, ויפרסם את ממצאיו לציבור”. ×
