דאני, אחותי הקטנה, באה לבקר אותי בבית החולים ביום שעברתי את הניתוח השלישי ביד. באותו לילה הודיעו לי שאליה נרצח. אליה טולדנו ז"ל היה החבר הכי טוב שלי ונסע איתי לפסטיבל נובה ברעים. בשש בבוקר, כשהתחילה מתקפת הרקטות, עזבנו את המסיבה ונסענו לכיוון הבית. כעבור כ־20 דקות התחילו לירות עלינו מחבלים, ומשם נחטפנו.
הידיעה שהוא חי נתנה לי תקווה בשבי. הייתי משוכנעת שהוא ישתחרר יחד איתי. אליה, מלאך שלי, תשמור עלינו משם למעלה.
עד 7.10 עבדתי כמקעקעת. יד ימין היא היד הדומיננטית שלי, והיא זו שנפגעה. בעזה הוחזקתי בחדר סגור בתוך דירה, והזמן היחיד שבו הייתי לבד היה כשהייתי הולכת לשירותים. בכל פעם שנכנסתי לשירותים, הייתי מוציאה את האצבעות המקועקעות מהחלון הקטן עם השלבים, כדי שאולי מישהו יוכל לזהות אותי.
המנתחים שלי ממרכז שיבא תל השומר, ד"ר לנדאו, ד"ר ליברמן, ד"ר טילבור וד"ר ערמי, ראו בבירור שהקליע של הקלצ'ניקוב ריסק את העצם שלי. הם נאלצו לקצר לי את היד בשניים וחצי סנטימטרים, ואז חיברו את העצמות בעזרת מקבעים פנימיים, וגם חיברו מחדש את העצבים הפגועים. אני מקווה מאוד שהיד תחזור לתפקד.
את הניתוח הראשון בעזה עברתי אחרי שלושה ימים שבהם שכבתי עם היד קשורה לחתיכת פלסטיק מאולתרת, ללא משככי כאבים. ביום הרביעי חיפשו אותי לערבייה, לקחו אותי לבית חולים, הכניסו אותי לחדר ניתוח, ניתחו אותי - ומיד כשהתעוררתי החזירו אותי לדירה שבה הייתי מוחזקת. הייתי ללא טיפול תרופתי וללא משככי כאבים. בארץ עברתי שני ניתוחים נוספים, והדרך עוד ארוכה.
זו הפעם הראשונה מאז החזרה מהשבי שאני אוכלת אוכל של בית. אחד הקשיים בשבי היה החוסר במזון. היו ימים של רעב קיצוני, ומקרים שאכלתי פעם ביומיים. בקושי היו מים לשתות. גם כשהייתי אוכלת, זה היה חתיכת פיתה יבשה עם זעתר. גם לא היה חשמל והלילות היו קרים.
בעת מקלחת בבית נרטב לי בטעות הסד, אז אמא מצאה פתרון, וייבשה אותו עם פן. מה שהעביר לי את הזמן בשבי היו המחשבות על איך אני חוזרת הביתה, ואמא מקלחת אותי, עוטפת אותי, עוזרת לי, מלבישה אותי. שם הייתי לגמרי לבד. כל הזמן רק חשבתי איך אמא מטפלת בי.
חפיפה ראשונה אחרי הניתוח בבית החולים שיבא. אסף, דוד שלי, הביא כיור ספרים לבית החולים, ויחד עם אמא שלי הם חפפו לי את הראש.
בשבי לא התקלחתי במשך 55 יום. ביום החטיפה, לאחר שירו בי, שכבתי פצועה על הרצפה במשך שעה וחצי. כל השיער שלי התמלא בזרדים. כשהגעתי לעזה, היה לי קשר ענק בשיער. בלילה הראשון אחרי הניתוח בעזה, החמאסניק התקרב אליי עם מספרים, רצה לגזור לי את השיער. צרחתי עליו שלא יעז! אמרתי שהכל טוב, אני אסדר את השיער.
לקח לי כמעט שבועיים לפרום את הקשר עם יד אחת.
אחרי הניתוח השלישי, עברתי התקף פרכוסים ארוך ומפחיד. אחרי בדיקת סי־טי ראש ו־EEG, אובחנה התפרצות של אפילפסיה, שמעולם לא סבלתי ממנה קודם. הטראומה, תת־התזונה וחוסר השינה, הם אלו שגרמו לזה. וגם הפחד. החשש הכי גדול שם היה להיאנס. 55 יום הייתי סגורה בחדר עם חמאסניק חמוש, שלא הוריד את העיניים ממני בזמן שאני פצועה וחסרת אונים. ואלו המחירים שהגוף שלי משלם על כל זה.
זו הייתה תחושה של קיצוניות מטורפת, מהבדידות הקשה ואי־הוודאות לחזרה הביתה. ופתאום לקבל כל כך הרבה אהבה ואהדה מהתושבים בשוהם, שחלקם מכירים את המשפחה שלי, ואת חלקם מעולם לא פגשנו, אבל הם חיכו לי בפעם הראשונה שהגעתי הביתה, והתרגשו ושמחו יחד איתי. זה היה מרגש ומחמם את הלב, וזו זכות לתת תקווה לכל כך הרבה אנשים.
בחדר האשפוז בבית חולים שיבא. המשפחה בשבילי זה כל עולמי! אחד הדברים שהחזיקו אותי בשבי הייתה המחשבה שזו אני ששם, ולא מישהו אחר מהמשפחה שלי. כל הזמן אמרתי לעצמי, "איזה מזל שזו אני ולא הם". אני הייתי טובה בלשרוד שם, ואמא שלי הייתה טובה בלהילחם עליי ולהחזיר אותי הביתה.
הדלקת נרות חנוכה עם משפחה וחברים. זו הפעם הראשונה שאני פוגשת את החברים, ניצולי נובה, ששרדו את השבת השחורה.
עם החולצה הזאת נחטפתי. 55 יום שמרתי אותה, כי זה היה הזיכרון היחיד שלי מהבית. לא ידעתי מתי אני אחזור, ואם בכלל אני אחזור. הייתי מריחה את החולצה עם שאריות הבושם שלי, ונחנקת מגעגוע. הורידו לי שם עם קאטר את העגילים, את השרשראות, את העגיל בטבור ואת הנזם. אפילו את הציפורניים הורידו לי עם קאטר. כל מה שנשאר לי זו החולצה. הייתי מחביאה אותה בכיס כשהעבירו אותי ממקום למקום.
ביום של הדלקת הנרות - בלי שאפילו כיבסתי אותה - בחרתי ללבוש את החולצה הזאת, כשהיא עדיין מגואלת בדם. זה היה סוג של ניצחון בשבילי.
אבל זה לא ניצחון שלם. למרות החזרה הביתה, הקושי הוא עצום. העובדה שנשארו שם חטופים לא נותנת לי מנוח, ואני כואבת את כאבם. אני לא מצליחה להשלים עם העובדה שאני בבית, כי בראש אני עדיין בעזה. המראות, הקושי, כל אלו נותרו בי. ספק אם ייעלמו אי פעם.
