הונאה שיווקית קלה הפכה את "מתחרים" לאחד הסרטים המדוברים של השנה עוד לפני בכורתו בפסטיבל ונציה בקיץ שעבר: הטריילר הציג שני בחורים מבוישים, טניסאים מתחרים, מול בחורה, כוכבת טניס בעצמה, שמזמינה את שניהם בעדינות למיטה. יופי לנו, שלישייה. ולא סתם שלישייה, כזו שבמרכזה זנדאיה - שבין "אופוריה", "ספיידרמן" ו"חולית" התבגרה יפה מכוכבת־ילדה לאישה עם אג'נדה וסקס־אפיל הורס. גם בעידן בו כל הפורנו נגיש באינטרנט, הסצנה הזו, כולה בבגדים, הייתה סקסית להחריד בטיזינג שלה.

ובכן, הסצנה עדיין בסרט, עדיין עם בגדים, והיא בהחלט משמעותית לעלילה. אבל מי שיגיע לקולנוע בציפייה ל"דיזנגוף 99"/"ואת אמא שלך גם", צפוי לקבל משהו קצת שונה. על אף שהוא שם במרכז משולש אהבה בין שלושה אנשים יפים ומוצלחים, בסרטו החדש של הבמאי האיטלקי הערמומי לוקה גוואדנינו ("קרא לי בשמך") יש משהו קר, מרוחק וסוגסטיבי בתיאור היחסים שהיו יכולים להתפוצץ מחרמנות וסליז. ב"מתחרים" יש הרבה זיעה, אבל היא מצולמת בסלואו־מושן כמו בפרסומת לקולה. היא לא מסריחה: זה יתרון וגם חסרון.

העלילה פשוטה וכמעט כותבת את עצמה: שני שחקני טניס שהתחילו כחברים, אחד "קר" ומחושב, והשני "חם" וחסר תוכניות לחיים - הפכו ליריבים בעקבות האישה שביניהם, זנדאיה. היא בעצמה כוכבת טניס צעירה ונחשקת, קרת רוח וקילרית, שהקריירה שלה נגדעה בגלל פציעה. היא הופכת למאמנת ואז לאשתו של הילד הטוב "הקר" (מייק פייסט, שהימם כבר ב"סיפור הפרברים" של ספילברג), אבל נמשכת שוב ושוב לילד הרע "החם" (ג'וש אוקונור, שמאז ששיחק את צ'ארלס ב"הכתר" מתמחה בגילום חלאות). העלילה קופצת בין העבר המתוק להווה המריר - והעימות ביניהם על המגרש משקף בצורה קצת ברורה מדי את התחרות, התשוקה, האהבה והשנאה בחיים האישיים.

גוואדנינו, במאי שנע הלוך ושוב בין האמנותי והחידתי להוליוודי והנגיש, פונה בסרט הזה לצד היותר קליל וזורם בפילמוגרפיה שלו, ומספק סרט אמריקאי שהוא מענג וסקסי במידה, כשם שהוא קצת מכאני וזניח. תענוג לראות שלושה שחקנים צעירים וכריזמטיים בשיא כוח המשיכה שלהם, ובמקביל שום דבר בו לא נוגע או פוצע את הנשמה כמו משולש האהבה ב"ז'יל וז'ים", מקור ההשראה הברור.

מכאן אנחנו נותרים עם סרט שחוזר שוב ושוב על הפואנטה שהחיים הם טניס, טניס הוא החיים, ואתם מוזמנים לדמיין את אותו סרט עם אליפות גולף, שחמט ודוקים. המוזיקה האלקטרונית הסוחפת של טרנט רזנור ואטיקוס רוס - הגאונים מאחורי הפסקול זוכה האוסקר של "הרשת החברתית" - הופך את הסרט לממתק סוחף. לקראת הסוף הוא קצת חוזר על עצמו והופך לצפוי, ובכל זאת, כבידור הוליוודי שלשם שינוי מדבר על בני אדם ויחסים, מדובר בסרט לגמרי ראוי לצפייה, בטח בקרב קהל צעיר אך לא צעיר מדי.

ממלחמת יום הכיפורים יצאו שני דברים טובים. במישור המדיני היה זה הסכם השלום עם מצרים, שכנראה לא היה מגיע לשלב החתימות אחרת. בפן המוזיקלי – הייתה זו הפריצה של כוורת, שאלבומה הראשון, "סיפורי פוגי", שיצא שבועות ספורים לפני פרוץ הקרבות, הפך לסיפור הצלחה הודות להופעות המילואים של חברי ההרכב לצד להקת הנח"ל בפני החיילים שחיפשו נחמה. הרוק־צחוק של דני סנדרסון וחבריו היה התרופה.

אלא שהייתה כוורת עוד לפני זו שהוכתרה ללהקת השנה של תשל"ג. בראשית הסבנטיז אסף סנדרסון חברים מלהקת הנח"ל לטובת העמדת אופרת הרוק שעליה חלם. ההשראה הגיעה מ־Tommy של "המי", המחזמר "ישו כוכב עליון" והאלבום Fillmore East – June 1971 של פרנק זאפה ואמהות ההמצאה. הביצוע היה במדדים מקומיים: במקום אלבום כפול ואפי עם עיבודים מושקעים – 20 שירים וקטעים הנפרשים על מעט יותר מחצי שעה.

החזון של סנדרסון לא התממש במלואו. למרות שהוקלטה, האופרה – לפחות כיצירה שלמה – לא הגיעה אז לאוזני הקהל. היא פורקה, וכמה מהשירים שהרכיבו אותה, כמו "לא ידענו מה לעשות", "פה קבור הכלב" ו"נחמד" הפכו בהמשך (לאחר שזכו לעיבודים נוחים יותר לעיכול) לחלק מקאנון הלהקה.

ועדיין שווה לפנות חצי שעה כדי להאזין ל"אופרת פוגי – סיפור הארון" שיצאה לאחרונה על גבי תקליט ויניל (עם עטיפה של איתמר נוימן, שצייר גם את זו של "סיפורי פוגי"), וזמינה גם בשירותי הסטרימינג, כדי להבין איך נשמעה כוורת לפני שהפכה ל־הלהקה של המדינה.  

זו כוורת אחרת. מאוד. פרסונלית – עדיין ללא יוני רכטר ויצחק קלפטר, ועם מירי אלוני ותמי עזריה מלהקת הנח"ל; ווקאלית - מאיר פניגשטיין ("פוגי") מוביל את העסק, ולגידי גוב יש תפקיד יחסית מינורי; ומוזיקלית - הנגינה פה הרבה יותר פרועה וחיה, ופניגשטיין מקבל במה רחבה גם כמתופף, למשל ב"אנדרלמוסיה" החותם.

בהאזנה מחודשת ליצירה הישנה והחביבה הזו מתברר במהרה שלו אנשי כוורת היו נלחמים להשאיר את האופרה על כנה, שירים כ"נחמד" שחתמו מאז כל מופע איחוד שלהם, היו נשכחים עוד לפני שמישהו זכה להאזין להם. וכנראה שגם ההרכב שעמד מאחוריהם.

ככל שמתקרב יום הזיכרון לשואה ולגבורה צפה על פני השטח הציבורי דילמה: איך נכון לציין השנה את היום הזה, לאור האירועים הקשים של 7 באוקטובר, האסון הגדול ביותר לעם היהודי מאז השואה.

פוליטיקאים ודוברים משופשפים כבר מצחצחים חרבות לקראת עוד ויכוח בעוד פאנל, אבל אם מחפשים דיון רציני, מקיף, שאין בו תשובות מוחלטות אבל יש בו הרבה מידע, מומלץ לפנות להסכת של עקיבא נוביק.

לפני שנתיים חנך נוביק את פרויקט "לך תזכור" שעוסק בכל מה שקשור לשואה, מאז שהסתיימה. מומלץ להאזין לפרקי השנים הקודמות, אבל השנה האתגר מסובך יותר, והפרק הראשון מבין שלושה שיעלו לאוויר לא עושה הנחות.

במוקד הפרק עומד סיפור על הנצחה, על מורשת, על תיעוד של גבורה ואסון, אבל לא באירופה של המאה שעברה, אלא בעוטף עזה 2023. בתפר עדין ומדויק מחבר נוביק את מאמצי התיעוד בימי מלחמת העולם השנייה ומיד אחריה, למבצעי התיעוד וההנצחה בימים אלה.

האחראית על ההנצחה מטעם משרד המורשת היא שירה שפירא, אמו של ענר ז"ל, שהציל רבים במיגונית שהושלכו אליה רימוני יד. מרתק לשמוע את דעתה בנושא.

מי שמתגייס לסייע בתיעוד ובהנצחה של אירועי הטבח הם אנשי יד ושם, שהתמקצעו בכך במשך שנים. אחרי השואה והקמת המדינה, יוזמות ההנצחה היו בעיקר פרטיות. ראש הממשלה בן־גוריון לא השתתף באירועי הפתיחה של מוזיאון לוחמי הגטאות, הראשון מסוגו בעולם, ולא בפתיחת יד ושם בירושלים.

אנחנו בזמנים אחרים. מטרת ההנצחה אינה רק ללמד היסטוריה, או ליצור אנדרטה, אלא להילחם בהכחשה שכבר קיימת, בדיוק כמו הכחשת השואה, ובהכחשה שעוד תגיע בעתיד. החיבור, אם נרצה בכך או לא, די טבעי, וזאת חתיכת בעיטה בבטן.

אז האם זה באמת פרק שעוסק בשואה? מי יכול לטעון שלא? מה שמאפשר את הקפיצה בזמן מכפר עזה למיידנק, ומהגטאות למיגוניות, הוא הסגנון האמיץ והמשוחרר של המגיש. כן, גם בהסכת כזה, לקרוא לאנטק צוקרמן וצביה לובטקין, מנהיגי המרד בגטו ורשה, פאוור קאפל, זאת הברקה.

להאזנה להסכת:

הסצנה הפותחת ב"הקרב על אמריקה" מתארת את נשיא ארה"ב - מנהיג סמכותני, שסידר לעצמו כהונה שלישית בניגוד לכללים - עושה חזרות רגע לפני נאום לאומה. בקול בריטון עמוק, אלה המילים שיוצאות מפיו: "אנחנו רגע לפני ניצחון מוחלט, יש האומרים אחד הניצחונות הגדולים בתולדות המערכות הצבאיות", בשעה שעלילת הסרט תחשוף זמן קצר לאחר מכן שהוא על סף תבוסה.

הבמאי הבריטי אלכס גארלנד - שביים את אפוס המלחמה הדיסטופי הזה, שהפך לאחד הסרטים המדוברים של התקופה בארה"ב - לא יכול היה לנבא את המתרחש בישראל בחודשים ובשבועות האחרונים. הדמיון הוא על אחריות הצופים בלבד. אבל ללא ספק יש לו אצבע חדה על הדופק של המתרחש בארה"ב, לקראת הבחירות בנובמבר. "הקרב על אמריקה" קרוי באנגלית בשם המדויק יותר "מלחמת אזרחים" - כי כל מדינה בעולם יכולה להגיע למצב הזה, זו הפואנטה שלו. אבל בין אם אתם עוקבים בחדשות על המתרחש שם או לא, הוא בעיקר מותיר תחושת ייאוש גדולה.

הסרט מתרחש בארה"ב עכשווית, אולי 10 שנים קדימה מהיום, שבה שרשרת של מדינות הודיעה על פרישה מהאיחוד הפדרלי, וכמו לפני 160 שנה, הממשל בוושינגטון נחוש להשאיר אותן בכוח. וכמו אז, המלחמה שמתאר גארלנד בכישרון רב מדממת, כואבת ונוגעת כמעט בכל אחד.

הזוועה מועברת דרך עיניהם של ארבעה עיתונאים - גבר, אישה, צעירה וזקן - במסע מניו־יורק לוושינגטון כדי לראיין את הנשיא הנצור. בכל מקום הם נתקלים בזוועה אחרת ובממדים אחרים של רוע, לצד רגעי ניתוק וקסם. כמה מהקטעים הכי חינניים בסרט הם דווקא כשהם מגיעים לעיירות בהן "לא קורה כלום", עם אזרחים שמעמידים פנים שהכל בסדר ואין מלחמה. גם זו אמירה שנונה על חלקים בחברה היום. ומנגד, הסרט מספק את ליטרת הבשר בתחום סצנות הקרב והאקשן.

זהו הישג קולנועי מרשים לגארלנד, התסריטאי של סרט הזומבים הנפלא "28 ימים אחרי" והבמאי של שורת סרטי מד"ב קודרים. כמעט בכל סרטיו הקודמים כבמאי, חשתי מידה של פספוס: רעיון נהדר שנתקל בסוף בביצוע של סרט אימה בנלי. הפעם הוא פגע (כמעט) בול. לצד תחושה אפית, מסתתר סרט מסע פשוט וסיפור חניכה יפה של עיתונאית למודת קרבות (קירסטן דאנסט) את שותפתה הצעירה ופעורת העיניים.

זה לא סרט עדין, או מרובד במיוחד, אבל קשה להתווכח שהוא חזק ומלא חיות - ובעיקר מרגיש רלוונטי. יש בו שימושים מבריקים בפסקול וכמה מקומות של הומור אכזרי. הסייג היחיד מבחינתי הוא באופן שבו הסרט מתאר עיתונאים - שזוכים ליחס מקל, בואכה נאיבי והרואי. אין כמעט שום התייחסות לפייק ניוז או לאופן שבה עיתונות לעיתים מסתירה ומפלגת יותר ממה שהיא חושפת מציאות אובייקטיבית. אבל זו בסך הכל נקודה להרהור בסרט מרשים, שמרגיש הכי 2024 שאפשר, וירגיש כך עוד יותר אחרי הבחירות בנובמבר.

הטעם המוזיקלי של רובנו לא ממש משתנה לאורך השנים, ומרגע שהוא מתהדק באמצע־סוף העשור השלישי לחיינו, הוא מקבע את גבולות הגזרה שלנו כמאזינים. בשלב מסוים בחיים, מגיעה ההבנה שהבקשה הראשונה מכל אלבום – חדש או ישן - היא שיעניק לנו תחושה שחזרנו הביתה.

מארק נופלר הוא הבית שלי – או לפחות אחד מהבתים המוזיקליים שלי - כבר יותר משלושה עשורים וחצי. הצטרפתי למסע של דייר סטרייטס לקראת סופו, והמשכתי עם נופלר לקריירת הסולו שלו. לרוב סיימתי את ההאזנות לאלבומיו עם תחושת החמצה קלה. אף לא אחד מתשעת האלבומים הקודמים שלו לא התקרב לפלאים מימי להקת המופת. אך היה שווה לספוג חלק מהאכזבות הקודמות רק כדי לקבל עכשיו את One Deep River – אלבום הסולו הראשון שלו שאפשר להגדיר כמצוין.

זה אמנם לא דייר סטרייטס, אך לא מעט מ־12 השירים נשמעים כמו הדבר הכי קרוב שאפשר לרצות – וגם לקבל – ממי שהייתה הלהקה ההיא. נופלר, בן 75 בקיץ הקרוב, הוא מהמעטים שיש להם חתימת צליל שניתן לזהות גם כשהוא מבקר באלבומים של אחרים. הוא מוזיקאי־על שיודע שלטכניקה (ויש לו טכניקה נהדרת) אסור אף פעם להאפיל על הרגש והגישה. לאורך כל האלבום נחשפת פלטת הצבעים העשירה שלו, ולמתקדמים מוצעות גם מהדורה מורחבת של האלבום ובה עוד חמישה שירים.

מ־Two Pairs of Hands הפותח דרך Tunnel 13 האדיר שממשיך היכן ש־Telegraph Road הסתיים לפני ארבעים שנה, ועד ל־One Deep River, שיר הנושא החותם, חולפות 50 וקצת דקות שאין בהן רגע דל. למרות ש־One Deep River אינו מציע אף קלאסיקה חדשה שתאפיל על השירים הנצחיים מימיו בלהקה, אפשר לראות בו מעין חידוש חוזה בין אמן ותיק לבין הקהל הנאמן שלו.

באמצע העשור השמיני לחייו נופלר יכול להרשות לעצמו להביט לאחור, ולא מעט מהשירים פה מוקדשים לניוקאסל, העיר שבה העביר חלק מחייו הצעירים. מסתבר שלא רק מי שאוהב את דייר סטרייטס שואף לקבל מדי פעם ממנהיגם לשעבר קמצוץ תחושה של שיבה הביתה. גם נופלר הנוכחי מתגעגע לנופים ולזמנים שהיו פעם הבית שלו.

תמי, שאינה טובת מראה במיוחד – לפחות בעיני עצמה – מפתחת מעין אובססיה קיצונית מאוד לאחייניתה היפהפייה נויה. כך נפתחת הנובלה הראשונה, "התלתלים שלה", בקובץ הביכורים של אווה טל גליקמן המסקרנת. זה מתחיל באירוע משפחתי חגיגי, שבו תמי, הסובלת מעודף משקל ועור גרוע, מבחינה בשערה המתולתל היפהפה של בת הדודה, וממשיך למקומות בלתי צפויים ומוטרפים לחלוטין, שמגיעים למצבי קיצון ממש לאחר שתמי מצליחה להניח את ידה על אחד התלתלים הקסומים האלה. "הזוי" זו לא מילה, כשהשפה המוזרה של גליקמן סוחפת את ההתרחשות למחוזות אבסורד מאתגרים ומבעיתים. וזה העניין ב"תאווה תיאבון ריקבון", הספר המיוחד הזה, אם להתבטא מאוד בעדינות. היא חסרת גבולות, ולא תמיד במובן הטוב.

ואם חשבתם שהסיפור הראשון קצת קיצוני, חכו שתגיעו ל"קצה הגלגול", הסיפור על דני, האופנוען הבורגני מהמושב היוקרתי, בעלה האוהב של ענבר ואביהן המסור של איה ואדר. לעיניו של דני אופנוען השטח מתגלה מחזה אימה, סדיסט זוועתי מתעלל בגופת ילדה בשדה נטוש - ואז האופנוע מתהפך באוויר והכול מחשיך. בסגנונה שכולו סוריאליזם, אוונגרד, ברוטאליזם ופאנק, מתארת גליקמן אלימות קיצונית חסרת פשר, תוך שהיא מצליחה לשמור על מתח קבוע - היה או לא היה? הזוועה הזאת היא רק בראש שלו, או שאכן התרחשה במציאות? זה לא ברור ממש עד לרגע האחרון, המספק פתרון בנאלי למדי.

איך שלא תסתכלו עליו, "תאווה תיאבון ריקבון" הוא ספר מאוד לא נעים לקריאה. יש נגיעות של יופי וכישרון, אבל עד שמגיעים אליהן עוברים חווית קריאה מייסרת ומפרכת למדי. גם העברית של גליקמן לא מלוטשת מספיק, מה שאולי היה מקל על הקריאה. להיות מיוחדת ולא לדפוק חשבון זה טוב, גם להיות אלים וישר לפרצוף זה לגמרי לגיטימי, לחפור אובססיות עד זרא זה אפילו מעניין. אבל מה קורה כשהנבירה באובססיה היא האובססיה עצמה. אם תבקשי מהקורא להישאר איתך, עד הסוף או לפחות עד האמצע, את חייבת לספק לו עניין בסיסי, במובן סיפורים ודמויות שאפשר להתחבר אליהם, ואפילו את המילה המוזרה הזו, שאסור להזכיר - הנאה.

הספר באתר עברית

בעולם ובחלק מהביקורות הסרט הזה מקודם כ"ג'ון וויק ממומבאי", יעני אקשן של "אדם חדור נקמה הולך מכות מול אין־ספור יריבים בלוקיישנים מגניבים, רק שהפעם הכל בהודו". השורה הזו - שבשלב מסוים גרמה לנטפליקס לקנות את הסרט ואז להתחרט, כשהבינו איזה פרויקט קודר יש להם בידיים - עושה עוול ל"איש הקוף" פעמיים.

קודם כל, הוא טוב בהרבה מכל מה שתמצאו בסאגת "ג'ון וויק" על ארבעת חלקיה ואינסוף חקייניה. ומעבר לכך, היא פשוט לא תופסת כמה אלים ומטונף הוא "איש הקוף" - בקטע טוב - מלא בעצמות מתפצלחות ודם שניתז על הקירות. אין דבר וחצי דבר בינו לבין הסאגה הסטרילית כמו הפן של קיאנו ריבס, שנראה תמיד כמו גיבור במשחק מחשב נטול דם.

אם לסכם לרגע, "איש הקוף" הוא פשוט סרט פצצה. מלא באנרגיה, אכזרי וטורף את המסך באקשן, אבל גם באכזריות שלו. כיאה לסרט שמתרחש בהודו - אפשר ממש להרגיש את הסירחון והזבל שברחובות העיר המושחתת והאומללה שבה הוא מתרחש. זו עיר פיקטיבית, כי יש שם סיפור על פקדי משטרה איומים ואיש דת חורש רע, אז לא נעים להעליב ישירות את מומבאי. בדיוק כמו גות'האם מ"באטמן", רק בהינדית לצד האנגלית, עם אותו צורך בלוחם צדק חדור נקמה שינקה את הרחובות.

מי שאחראי ל"איש הקוף" הוא הכוכב שלו, דב פאטל, בבכורת בימוי מרשימה, שנעשתה באהבה עצומה לז'אנר אבל גם להודו, לקסמיה ולחטאיה. פאטל הבריטי־הודי, לנצח הנער מ"נער החידות ממומבאי", התבגר להיות אחד משחקני האופי הטובים (והחתיכים) בעולם - עם תפקידים מצוינים ב"סארו" וב"האביר הירוק", ועכשיו בגיל 33 נכנס לבכורת הבימוי כאילו הוא המאסטר של הז'אנר.

למעשה, גיבור "איש הקוף" הוא במידה רבה הנער מ"נער החידות ממומבאי", לולא נהיה מיליונר והיה ממשיך לגדול בעוני במיץ של הזבל בהודו. פאטל מגלם אותו כנער אשפתות שמג'נגל בין אין־ספור עבודות כדי לשרוד, ממלצר ועד לוחם בקרבות היאבקות מבוימים ומדממים, שלבוש מסיכת קוף על הראש (מכאן השם) - אבל במוחו תוכנית נקמה מפורטת בעשירים ובחזקים שדפקו אותו ואת משפחתו.

במהלך שעתיים הסרט הוא רכבת הרים, ואם תרצו רכבת ערים, שעוברת בין לוקיישנים ובעיקר מראה את הפער הבלתי נסבל בין הודו המסריחה והמטונפת של הרחוב, לזו שבמגדלים שצמחו ממש לידו, במעין בועת הייטק סגורה. אם חושבים על זה, זה דימוי שרלוונטי לא רק להודו, למרות שחובבי תת־היבשת לבטח ישימו לב שהסרט כולל גם ביקורת חריפה על הלאומנות של הודו, ובעיקר על ראש הממשלה נרנדרה מודי והמפלגה הלאומנית שלו, שנאחזת בדת, בסכסכנות בין פלגים ובטענות לייצוג "האזרח הפשוט" כשהיא דואגת בפועל רק לאנשי שלומה. גם זה לא רלוונטי רק להודו.

אבל שוב, מבלי להתפתות לדקויות פילוסופיות, זה סרט פצצה. לכו מהר, בטח אם אתם חובבי אקשן על סוגיו.

גם אחרי למעלה מ־50 שנות יצירה, המוזיקה של ביל פיי נותרה פלא נדיר, שרובו עדיין מצוי מתחת לרדאר. בראשית הסבנטיז, כשמעמד הסינגר־סונגרייטר נסק וכמעט כל חברת תקליטים חיפשה לצרף אחד שכזה לשורותיה, גם לפיי הבריטי ניתנה הזדמנות. הוא לקח אותה (ואת הפסנתר שלו) והקליט שני אלבומים יפים: הראשון שנשא את שמו, והשני - Time of the Last Persecution. די מהר, ולאחר ששני אלו עשו מעט מאוד, הוא נעלם.

מכיוון שתעשיית המוזיקה החליטה לוותר על שירותיו של פיי, הוא עבד בכל מה שמצא: פועל במפעל, שומר בקניון ואפילו כאחראי מחלקת דגים בסופרמרקט מקומי. החלום המוזיקלי נותר על אש קטנה.

כמעט שלושה עשורים פיי היה מנת חלקם של מבקרים אניני טעם ועכברי חנויות תקליטים, אך כשג'ף טווידי מלהקת ווילקו (ולא רק הוא) גילה את האוצרות שהקליט, מצבו החל להשתנות. העניין המחודש במוזיקה שלו - הפעם בגיבוי גיבורי האינדי - סייע לו להשלים מאז שלושה אלבומים שחובה להחזיק בבית.

הרבה לפני הגילוי המאוחר והמוצדק, היה לפיי עוד ניסיון פריצה שלא צלח. בראשית שנות ה־80 הוא אסף סביבו שלושה נגנים (הגיטריסט גארי סמית', הבסיסט ראוף גאליפ והמתופף ביל סטראטון), ואיתם הקליט אלבום שאיש ממש לא רצה להוציא בשעתו.

בדיעבד הפספוס ההוא די מובן. המוזיקה שמפארת את Tomorrow, Tomorrow and Tomorrow - שיוצא עכשיו, באיחור של יותר מ־40 שנה, על גבי אלבום כפול עם בונוסים - הייתה אנטיתזה לכל מה שנחשב ל"נכון" בקו התפר שבין שלהי הסבנטיז וראשית האייטיז.

זהו אלבום לו־פיי פולקי בתוספת מינון עדין של נגיעות ג'אזיות רכות, שמורכב מלא פחות מ־28 שירים שקיבלו טיפול הפקתי צנוע. אך נדמה שהבחירה בקו הזה לא נולדה מטעמי פוזה או כחלק מתפיסה אמנותית־שיווקית כוללת, אלא כי לפיי ולשלושת חבריו לא הייתה אפשרות אחרת אז.

בהאזנה מחודשת החיסרון הזה מתגלה כיתרון עצום. הפשטות והישירות האלו משרתות היטב את השירים, והרביעייה מפגינה לאורך האלבום חופש מוזיקלי אדיר. שווה לשים יד ואוזן על האוצר הזה, גם אם באיחור של יותר מ־40 שנה.

הגיבור של הפרק הראשון הופתע פעמיים במהלך חייו לגלות סיפור חדש ושונה של היוולדו לעולם. הגיבור של הפרק השני הופתע יום אחד שאיבד את קולו, לגמרי, ומצא אותו מחדש רק אחרי מסע פנימי שהתגלו בו תובנות מפתיעות על חייו.

גיבורת הפרק השלישי המציאה את עצמה מחדש יותר מפעם אחת, כאישה, מאהבת, בת זוג ודוברת מעוררת השראה, גם בגיל 96.

שלושת הסיפורים האישיים שנרקמים בהסכת "אנושי, אנושי מדי", בהגשת סמדר רייספלד בגלי צה"ל, יכלו בקלות להיות משלים עממיים על דמויות פלאיות, אבל כולם נטועים (לפחות ברובם) במציאות הישראלית, בתהליכים החברתיים וההיסטוריים שעוברים על המדינה ועל אזרחיה, ומצליחים לקחת את הדיון מהלאומי אל האישי.

יהודה קנטור היה אחד מ"ילדי תימן" המפורסמים ביותר, עד שגילה שסיפורו חורג מאוד מהנרטיב של תינוק שנחטף והועלם מאמו וממשפחתו. הסיפור האישי שלו כבר דווח בתקשורת, אבל ההתייחסות שלו כיום לתפניות החדות בעלילת חייו יוצרת ממד חדש ואישי לדיון חברתי־פוליטי־לאומי.

יונתן שגיב הפך יום בהיר אחד לאילם, אבל כיום מספר בקולו על התהליך החיצוני והפנימי שעבר כדי להחזיר את יכולת הדיבור. זה דרש ממנו הרבה המהומים וכחכוחים, אבל גם להתמודד עם מערכת היחסים שלו עם קולו. זה הרבה פחות פילוסופי ממה שזה נשמע.

כמו יהודה ויונתן, גם שוש, גיבורת הפרק השלישי, היא אדם ייחודי עם סיפור מפותל שאחד מהחוטים הבולטים המקשרים בין חלקיו הוא מין. נאמר רק שמופיעים בסיפור שלושה בעלים, מאהב הודי וירטואלי, שהפך לממשי מאוד, וחיי מין שנמשכים עמוק לתוך הגיל השלישי. וגם כאן זאת רק החזות החיצונית של הסיפור העמוק והמרגש של הגיבורה שלנו.

להאזנה בכל האפליקציות ובאתר.

הפרק הראשון:

פקק ענק באמצע לונדון, בקיץ לא לונדוני בכלל. גרייס תקועה במכוניתה המהבילה והמזגן לא עובד. היא מאחרת ליום ההולדת ה־16 של בתה לוטי, שאליו לא הוזמנה כי בתה שלא סובלת אותה עברה לגור עם הגרוש שלה, בן.

אבל היום הכל ישתנה: היא תופיע עם עוגה ב־200 פאונד ותקנה את ליבה של לוטי מחדש, אם רק תספיק להגיע לקונדיטוריה וממנה לצפון העיר. היא יודעת שאין לה סיכוי ובהחלטה של רגע פשוט יוצאת מהמכונית ומתחילה ללכת, לקול מחאות הקריפ שבהה בה בפקק. כך מתחיל "גרייס אדמס המופלאה" של פראן ליטלווד, ספר שכולו פריקת עול, שנכתב בהשראת הסרט הקלאסי "בדרך למטה" עם מייקל דגלאס.

על הדרך, העלילה מדלגת בין זמנים ומקומות. בחזרה לשנת 2002. גרייס מנצחת בתחרות ידע לשוני בכנס בלשנים ופוגשת את גבר החלומות, בן, שאיתו היא מבלה סופ"ש קסום במלון על שפת הים. קפיצה למה שקרה לפני מספר חודשים: גרייס מגיעה לגיל 45, שלפי כל המחקרים העדכניים הוא פרק הזמן הדיכאוני ביותר בחיים, ומגלה שלוטי מנהלת התכתבויות ארוטיות סוערות באינסטגרם ונכשלת בלימודים.  

ב־2003, גרייס נזרקת מעבודתה כמנחת שעשועון טלוויזיה פופולארי כי נכנסה להיריון; עכשיו היא נזרקת מעבודתה כמתרגמת ומורה כי היא לא עומדת בזמנים ובכלל מאבדת את זה לגמרי. עולמה קורס, ואנחנו קצת מתאהבים בה. ליטלווד יצרה בכישרון רב דמות שכל קורא יזדהה עימה. גרייס אדמס היא חברה, פשוט ככה. זה אולי נראה כמו רומן קומי למחצה ועממי, אבל מתחת לחזות הפשוטה שלו מסתתרות שכבות של ביקורת חברתית מורכבת וחדה.

"גרייס אדמס המופלאה" הוא מסע פיקרסקי מבעית בין שורה של תקריות מביכות עד מטרידות באתרים נבחרים ברחבי לונדון, ובמקביל הוא גם מסע במורד מנהרת הזמן, אל ימים יפים יותר ופחות, אל הדרך שבה אהבה גדולה הולכת ומחמיצה כמו חלב מקולקל, ועל האתגרים הבלתי אפשריים שההורות מציבה בפנינו – תמיד נכשלים, אף פעם לא מספיק טובים; מבט סנטימנטלי להחריד אך מדויק אל אמצע החיים המאוס הזה, שכל הכותבים בעולם עדיין מנסים לפצח.

הספר באתר עברית

ההנחה המקובלת היא שכמעט כל אלבום כפול היה משתפר לו היה מקוצץ בחצי. היא נכונה בחלקה ל"אלבום הלבן" האגדי של הביטלס, ונכונה ברובה ל־Cowboy Carter, החדש והדי בינוני של ביונסה.

ויש עוד קשר בין השניים: בין השירים הרבים שמרכיבים את המניפסט הנוכחי של הגברת הראשונה (או השנייה) של הפופ העכשווי, נמצא גם Blackbird מאותו אלבום של הביטלס. הביצוע של ביונסה לא מעניק לו משמעות חדשה, אך לפחות הוא לא הרגע הכי חלש פה.

לאורך 78 דקות ו־27 קטעים (חלקם אינטרואים) ביונסה פורסת את האני מאמין שלה. הוא נפתח עם חתיכת הצהרה בדמות American Requiem המתאר את דאגתה מהכיוון שאליו הרוח האמריקאית נושבת, אך הוא מאבד גובה – ובעיקר מתפזר - בהמשך.

רבות דובר על כך ש־Cowboy Carter הוא אלבום הקאנטרי של ביונסה. הוא לא, למרות הסוס מרשים שעל העטיפה, ועל אף שאגדות הז'אנר כווילי נלסון ודולי פרטון נקראו לדגל. האחרונה זוכה גם לקאבר - חלש משל הביטלס – ל־Jolene שלה.

נציגויות הקאנטרי האחרות פה, ובראשם הסינגל Texas Hold 'Em, מכילים אלמנטים קישוטיים מהז'אנר, אך הם אותנטיים כמו רשת אופנה שמוכרת חולצות של להקות רוק, ומאמינה שהיא חנות מוזיקה.

היומרנות של ביונסה ליצור אלבום גדול מהחיים מתגלה פה כהצהרה ללא כיסוי. על כל שיר אחד טוב, נגיד Ya Ya שמרפרר לביץ' בויז או Riverdance הכיפי, יש הרבה הבטחות שלא מקיימות, כמו הדואט הקיטשי־סתמי של ביונסה עם מיילי סיירוס (I Most Wanted).

ויש גם קטעים מרגיזים במיוחד כ־Levii's Jeans עם פוסט מאלון, ו־Spaghetti שבו מתארחת גם לינדה מרטל, אגדת הקאנטרי השחורה - שביונסה נתלתה גם באילן שלה, כשכמה גבות הורמו לאחר שנודע שהיא עובדת על אלבום קאנטרי.

"הקאנטריות" אצל ביונסה היא בעיקר קישוט. Cowboy Carter הוא מקדש ליכולות השירה של ביונסה (ויש לה), אך הוא גם אלבום עמוס בתועפות של גימיקים וסאונדים המאפילים על התוכן. קצת כמו מכונית שבה הרגל לוחצת על דוושת הגז בזמן שההנדברקס מורם - המון רושם בלי להתקדם מטר.

ספר הפתרונות

★★★☆

הילד בן 60. מי שפחות מחובר לעולם הקולנוע ומוזיקת האינדי ולא מכיר את מישל גונדרי - היוצר הצרפתי שתמיד נראה כמו נער חולמני, בין אם הוא מביים קליפ לביורק או יצירת מופת עצובה־מתוקה כמו "שמש נצחית בראש צלול" - לא יבין את התוגה בידיעה שהגיע לגיל הזה. כמו ג'וני דפ או אית'ן הוק, גונדרי המתולתל לא היה אמור להתבגר לעולם. ובעצם הוא באמת לא התבגר, ועל זה במידה רבה "ספר הפתרונות", סרטו החדש.

הוא עוסק בבמאי קולנוע צרפתי אקצנטרי וספק חולה נפש, שסרטו נלקח ממנו, והוא בורח עם החומרים לביתה של הדודה שלו בהרים, כדי להמשיך ולצלם ולערוך אותו לבד עם קומץ שותפים. גם להם הוא לא מצליח להסביר אף פעם מה הוא בדיוק רוצה, רוקע ברגליים, רוטן ומתבכיין.

אפשר לראות את "ספר הפתרונות" כסרט על ילד בן 10 בגוף גבר (השחקן הצרפתי הנהדר פייר ניניי), מישהו שעדיין זורק מנות ספגטי לרצפה כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה ומתייחס לנשים באופן א־מיני לחלוטין. הקסם כמובן קורה כשהמציאות מתאימה את עצמה להזיות שלו. שום דבר בסרט לא "מציאותי" כשם ששום דבר לא מזוייף.

רוב הסרטים של במאים על עצמם, מ"8 וחצי" ועד "הפייבלמנים", טובעים בחשיבות עצמית, אבל מה שחמוד במיוחד בקומדיה המרירה־מתוקה־סוריאליסטית הזו היא שמדובר בסרט קליל וזניח במכוון. לגונדרי אין תובנות חדשניות על קולנוע או חלומות או התבגרות, אבל את מה שהוא עושה, הוא עושה מקסים.

ציפור לבנה: סיפור פלא

★★☆

בלי ששמנו לב, "סרטי שואה" חזרו לאופנה. באוסקר ובשיח הציבורי ניצח בגדול מה שהוא במידה רבה האנטי־סרט שואה הרגיל, "איזור העניין" של ג'ונתן גלייזר היהודי־בריטי, שמראה את נקודת המבט של מפקד אושוויץ ואשתו הנוראית, ומאתגר בכך את הצופים.

ויש סרטי שואה קלאסיים, הוליוודיים. הבעיה עם "ציפור לבנה" שהוא כל כך מתאמץ לפנות לילדים ונוער כ"סרט חינוכי", שאין בו דבר ייחודי. הסרט - שהוא על הנייר מעין סרט המשך למלודרמה האהובה "פלא" שעסקה בקבלת האחר - מתחיל כשאחד מגיבורי המשנה של "פלא" מגיע לבית שלו בניו־יורק. סבתא שלו (הלן מירן המבוזבזת) מפתיעה אותו, ואז יושבת מולו כמו ב"הנסיכה הקסומה" ומגוללת במשך שעתיים את סיפורה כניצולת שואה בצרפת של תקופת המלחמה.

כיהודים, ובטח על רק אירועי 7 באוקטובר, קשה לא להצטמרר בקטעים האינטנסיביים שמתארים בריחה מהנאצים ביער והסתתרות באסם. אבל בין לבין הבמאי ההוליוודי־שווייצרי מארק פורסטר בונה מה שנראה כסרט הולמארק, מלא בקרני שמש וסיסמאות על טיב האנושות. ואם רוצים לחפור בו פוליטית והיסטורית, מגלים שרוב הצרפתים לפי הסרט היו גיבורים גדולים שיצאו מגדרם להסתיר יהודים. נו טוב. מומלץ אולי למורים ומדריכים בהקרנות לתלמידים לקראת יום השואה, למרות שיש כל כך הרבה סרטים טובים יותר.

הנפילה ב"אנטומיה של נפילה" אכן מנותחת למוות. זה הבעל שנפל בוקר אחד מהקומה השלישית בווילה שלו באלפים אל מותו בקרקע המושלגת, כשהיחידה שהייתה בבית באותה עת היא אשתו הצוננת. רצח או התאבדות? את התהייה הזו ינתח במשך שעתיים וחצי הסרט המצוין הזה, ויחזור שוב ושוב לאותן דקות בכל הפורמטים האפשריים: תרשימים, שחזורים גרפיים, עדויות, הקלטות ופרשנויות על מה בעצם קרה. וכמובן - בלי הרבה ספוילרים - נאמר שהבחינה הצפופה לא תקרב אותנו בהכרח במילימטר לחקר האמת.

זה לא עוד מותחן או פודקאסט "פשע אמיתי" - למרות ש"אנטומיה" בהחלט מרפרר אליהם בחינניות. סרטה של הבמאית ז'סטין טרייה, שזיכה אותה ואת בן זוגה ארתור הררי זה עתה בפרס התסריט באוסקר (הישג נדיר לסרט זר, בטח לצרפתי) ובפרס הראשון בפסטיבל קאן (בסך הכל פעם שלישית בהיסטוריה לסרט של במאית), הפך לתופעה. כי כמו כל דרמות המתח הטובות הוא עוסק בעצם בדברים עמוקים יותר מ"מי עשה מה". בראש ובראשונה, זו אנטומיה של נפילת יחסים - הקלקול ההדרגתי בזוגיות של שני סופרים, אנשים לכאורה רציונלים ושקולים, רגועים ומגניבים, שזוגיותם התפוררה בגלל רגשות כמו טינה וקנאה, עד שהידרדרה לאולי־רצח.

טרייה והררי מיטיבים לתאר את העולם הבוהמייני של הזוג האירופאי הכאילו־מתקדם ובוגר, שמבוסס בצורה ברורה גם על עצמם (בקצרה: היא מוצלחת יותר ממנו), ונקווה שאצלם זה יסתיים טוב יותר (ותודה לאוסקר המשותף). מי שבטוח יוצאת מהסרט בלתי נשכחת היא סנדרה הולר, הכוכבת האירופאית העולה של ימינו שחורכת את המסך בכל רגע בתפקיד האישה, הייתה מועמדת על תפקידה לאוסקר ומופיעה במקביל על המסכים כרגע כנאצית ב"אזור העניין". לא בטוח שתרצו להיפגש איתה על פסגת הר, גם אם השיחה איתה לפני המוות לבטח תהיה מרתקת.

כמו כל סרט טוב במיוחד, "אנטומיה" הוא גם הרהור על המציאות, האמת והקולנוע עצמו. בדומה למושבעים בבית משפט (היחידים שלא נראים בסרט), גם הצופים צריכים לנתח בכל רגע מה הם רואים ושומעים ולשפוט את המציאות על בסיס ההקשר הניתן, שמשתנה כל פעם, אבל גם על בסיס דעותיהם הקדומות. במקביל הסרט יורד בחינניות על הצורך של מבקרים וצופים למצוא משמעות בכל פריים וכל צליל ברקע (אחת הבדיחות המוצלחות בו היא שלאורך הרצח/התאבדות הושמע בקולי קולות השיר "PIMP" של פיפטי סנט, מכל השירים בעולם, דבר שמעורר ניסיון נואש מצד כולם להבין אם יש כאן סאבטקסט נסתר על עתיד היחסים, האנושות ומצב החסה בשטחים).

מודה, בהתחשב בכך ששורה ארוכה של במאים, מאנטוניוני ועד האחים כהן, ביקרו בטריטוריות הפילוסופיות האלה של חקר האמת החמקמקה דרך תעתועי הקולנוע, אני לא בטוח כמה "אנטומיה" פורץ דרך. גם לא בטוח אם זה חשוב. אבל גם כ"סתם" דרמת מתח ערמומית ומלאת מחשבה, שעשויה לעילא עם משחק מדהים (עוד לא דיברנו על הילד, מילו משאדו גארנר, התגלית האמיתית פה, והכלב מסי, שהפך לכוכב הבלתי מעורער של עונת האוסקרים) - הוא עובד באבו־אבוה. רוצו לראות.

30 שנה אחרי שיצא Definitely Maybe, אלבום הבכורה האדיר של אואזיס, האיחוד שלהם נראה רחוק מתמיד. ולא רק כיוון ששני האחים שהובילו את ההרכב שאחראי למהפכה המוזיקלית ששטפה אז את בריטניה מצויים בנתק עמוק, אלא כי בשנים האחרונות הם מסתדרים יפה מאוד בכוחות עצמם, ואין להם יותר מדי סיבות להביט לאחור, בזעם או בנועם.

נואל הבכור מתחזק קריירת סולו מוצלחת כבר למעלה מעשור. Council Skies, האלבום האחרון שלו עם היי פליינג בירדז, היה מין פסגה נוספת שאליה הוא הגיע לאחר כמה הישגים יפים שהוא רשם קודם לכן.

לליאם, אחיו הצעיר, לקח קצת יותר זמן לצאת מהצל הגדול של הבכור ושל להקת האם, ולמצוא את המקום הנכון לו. אחרי פתיחת צולעת עם ההרכב Beady Eye שנבנה מהשאריות של אואזיס (ונשמע בהתאם), הוא התאפס על עצמו והציג עקומת למידה חדה. C’mon You Know, אלבומו האחרון מ־2022, כבר היה ממש טוב.

ועכשיו יש לו אלבום חדש, שלפחות על הנייר ניתן להכתירו כמפגש פסגה וככזה שגורם ללא מעט עניין בתקשורת הבריטית. לצידו נמצא ג'ון סקווייר, גיטריסט הסטון רוזס, שלא עשה יותר מדי אחרי שהלהקה ההיא התפרקה. המפגש בין סקווייר לבין גלאגר אמור היה להיות מסקרן במיוחד. בכל זאת, לא בכל יום יוצא לזמר לנגן עם הגיטריסט של הלהקה שגרמה לו להבין שהוא רוצה לעשות מוזיקה.

למרות שעברו יותר מ־30 שנה מאותו ערב שבו גלאגר ראה את הסטון רוזס והחליט שהוא רוצה גם, האלבום המשותף של שתי האגדות הבריטיות האלו לא מממש את מלוא הפוטנציאל שלו, ובלא מעט רגעים נדמה שהזמר פה הוא עדיין יותר מעריץ של שותפו מאשר יוצר שווה זכויות.

למרות שיש כאן כמה שירים טובים כמו Mars to Liverpool ו־I’m A Wheel, ואפילו שניים מעולים בדמות Just Another Rainbow הזורק לתקופה הפסיכדלית של הביטלס שלקראת סופו סקווייר יוצא לסולו ארוך, ו־You're Not the Only One שמזכיר את הסטונס של תחילת הסבנטיז — התוצאה הכללית מעט מאכזבת. אבל היי, לפחות העטיפה שלו ממש יפה.

בשנים האחרונות הפך השחקן והקומיקאי אוראל צברי לחביב הקהל. מהחיקוי של מרגלית צנעני ב"כוכב נולד" ועד מקום קבוע ב"ארץ נהדרת", דמותו של צברי מתארחת בקביעות בסלונים ברחבי המדינה.

כיוצר, צברי הגיע לזירת הפודקאסטים לפני קרוב לשנתיים, אבל את הנוסחה המנצחת מצא רק בחודשים האחרונים, כשהשיק את הפודקאסט "אבא שלי ואני". זוגיות משפחתית כבר נפוצה בפודקאסטים לא מעטים, אבל בדרך כלל כאשר שני המשתתפים מפורסמים, או לפחות המבוגר שבהם. הפעם צברי מגייס את דור הוותיקים לפודקאסט אישי־משפחתי.

בתיאור ההסכת כותב צברי כי הוא "עושה את הפודקאסט בשביל עצמי, שתהיה לי מזכרת", והגישה הישירה הזאת כובשת גם בהסכת עצמו. צברי נותן את הבמה לאביו, יקיר, שנולד למשפחה ממוצא תימני בשכונת מרמורק ברחובות, ובהמשך גם לאמו מרים, בת לניצולי שואה מצרפת, לאחותו הדר ולאשתו סיון. וכך סיפור העלייה לארץ מתימן של הורי אביו נשזר בסיפור ההישרדות באירופה בזמן השואה של הורי אמו, בפסיפס ישראלי מרתק, עד לסיפור התאהבותם של ההורים, ועלילות הדור הצעיר בארץ הקודש.

הסיפור המשפחתי נפרס בלי סדר כרונולוגי בין הפרקים, אבל ניכר שיקיר צובר ניסיון מול המיקרופון במקביל להפיכתו לסוג של כוכב רשת בפני עצמו. כמורה לשל"ח שתמיד אמר לתלמידיו "נעים להכיר, שמי יקיר" (עם ר' מתגלגלת) וחובב היסטוריה, הוא זוכר היטב את הפרטים, מסיפור לידתו שמפתיע את אוראל, ועד אתרי הטיולים החביבים עליו. בפרקים בהשתתפות מרים אפשר להבין מדוע החיקוי הצרפתי של הבן הקומיקאי כל כך מדויק.

אוראל צברי מוכיח בהסכת הזה שיש לו אומץ, לא רק לחקות את מרגלית צנעני מול עיניה, אלא גם לרענן את פורמט הפודקאסטים הזוגיים, ולעבור מניסיונות הצחקה מאולצים לשיחות עם תוכן, לפעמים קטן, אישי ומשפחתי ולפעמים פשוט מצחיק.

להאזנה בכל האפליקציות ובאתר.

הפרק הראשון:

אוולין הוגו היא כוכבת קולנוע אגדית מהסוג שכבר לא מייצרים: מהסיקסטיז, כשאישה יכלה להיות מודל יופי, אבל גם להיות מורכבת וחידתית. לאחר שבתה מתה מסרטן בגיל 41 בלבד, הוגו מציעה כמה משמלותיה האגדיות למכירה פומבית כדי לסייע במימון המלחמה במחלה, ולשם כך היא נעתרת לראיון נדיר, ראשון מזה שנים רבות. כולם משתוקקים לזכות בראיון, אבל הוגו בוחרת דווקא בניקול גרנט האפרורית, כתבת זוטרה במגזין נחשב, כבר בת 35 ועדיין מחכה לפריצה. למה דווקא היא? הפתרון ב"שבעת בעליה של אוולין הוגו", ספרה של טיילור ג'נקינס ריד.

בעלה הראשון של אוולין היה פועל תאורה פשוט שנועד להוציא אותה מהחור שבו גדלה בהל'ס קיטצ'ן ניו־יורק ולהביא אותה להוליווד, שם תהפוך מבת המהגרים אוולין הררה לכוכבת־העל אוולין הוגו. בעלה האחרון היה מיליארדר רב עוצמה, שלצידו חייתה את החופש והביטוי העצמי. בדרך אנו חוזים בצמיחתה לאייקון פמיניסטי, אישה שהכפיפה את העולם הגברי לרצונותיה, שהשתמשה בפטריארכיה כדי להגשים את כל חלומותיה.

ריד לא נרתעת מקיטש, אצלה הוא פשוט עוד כלי עבודה. כשאוולין מאוהבת בבעלה השני, השחקן המצליח, זה הכי מתוק עם פרחים מלבלבים וציפורים מצייצות, ואז, כשהוא מכה אותה שוב ושוב ברשעות – כל הרומנטיקה הזו מתפוצצת לנו בפרצוף, החלום הוורוד הופך לסיוט שחור והזיוף ההוליוודי נחשף במלוא כיעורו.

בשנת 59' אוולין פוגשת את האישה שתהיה קרובה אליה יותר מכל, השחקנית סיליה סיינט ג'יימס, שמככבת לצידה בעיבוד ל"נשים קטנות". בעלה האחרון של אוולין הוא רוברט, אחיה של סיליה, שאיתו היא מגדלת את קונור, בתה ממערכת היחסים עם הארי, החבר ההומו הכי טוב שלה. "שבעת הבעלים, מספר על ימים שבהם אנשים נאלצו להסתיר את זהותם האמיתית, וכשמגלים איך מוניק הכתבת הצעירה קשורה לכל התסבוכת הזו, הפתרון שובר את הלב.

"שבעת הבעלים של אוולין הוגו" היה יכול להיות קצר בשניים־שלושה בעלים, אבל כמו שעשתה ב"דייזי ג'ונס והסיקס", ריד שוב מצליחה ליצור מיתולוגיית תרבות פופולרית. המתיקות מצמררת, המסרים הפלקטיים זועקים לשמיים, אבל הנוסחה שלה פשוט עובדת.

הספר באתר עברית