מבלי שעברי לידר התכוון לכך, הוא ניבא לאן המוזיקה הישראלית תתגלגל. עוד באלבומו הראשון, "מלטף ומשקר", ואף למעלה מזה בשני "יותר טוב כלום מכמעט" שהגיע לפני המילניום, לידר קלט שהרוק המקומי נכנס לתרדמת, ומעתה קול הפופ נשמע בארץ. לידר, שהתאים כמו כפפה לעידן גלגלצ, ידע להעמיד שירים שנעים להאזין להם, וגם כשעסק בנושאים מורכבים יותר, לרוב הוא השתדל לא להרתיע.

עכשיו, שמונה שנים אחרי האלבום שהוציא עם עופר מאירי, לידר חוזר עם "חלק לא נפרד מאחרים" - אלבום חדש, מגוון ועתיר אורחים. בין המשתתפים תמצאו את ארקדי דוכין ומיכה שטרית (לא ביחד), נציגים מהפופ העכשווי (שחר טבוך ואודיה), היפ הופ באדיבות טונה, מפגש פסגה עם אביתר בנאי בשיר הנושא, יציאה מפתיעה בדמות "מעבר" עם שי אברמסון, החזן הראשי של צה"ל, והופעת אורח של פרופ' יובל נח הררי ב"אלוהים שלי 2.0". אל חשש, הוא לא שר כאן, אלא רק מדקלם כמה משפטים פילוסופיים על מהות האלוהים ברקע מהלך מעודכן מ"אלוהים שלי" הקסום של עוזי חיטמן.

ב"חלק לא נפרד מאחרים" לידר מכוון קצת גבוה - ורחב יותר - מאשר בעבודות הפופ הקצרות שלו מהשנים האחרונות. הניסיון המרשים מבוצע רק בהצלחה חלקית. השירים עם טבוך ואודיה למשל, מתיישרים מדי לפי הקו של האחרונים.

"חלק לא נפרד מאחרים" הוא אולי לא האלבום הגדול שמעריצי לידר חיכו לו. אבל, וזהו אבל גדול, יש בו כמה רצועות נהדרות, ובראשן שיר הנושא עם בנאי. פתאום, כשישנם ברקע פסנתר וכלי מיתר, יכולת ההלחנה של לידר זוכה לבמה הראויה. בנאי מסכם יפה את התמה שלידר משרטט באלבום – התמודדות האדם מול השטף המלאכותי והשטחי שמציעות הרשתות. עוד רגע נהדר כאן הוא "דטרויט" שבו המיקרופון עובר למיכה שטרית, המזכיר את הלחנים הטובים של לידר הצעיר.  

הרבע האחרון של האלבום משאיר טעם של עוד. ב"אביב" לידר נשמע קצת צרוד ועמוק, וגם הלחן מצוין; ב"ניצוצות ואכזבות" היפה יש כמה גווני רוק; וב"מעבר" החותם בעדינות, לידר מזכיר שהוא במיטבו כשהעיבוד משרת אותו ולא להפך.

על הנייר, זו הייתה שנה לא קלה לעולם הקולנוע: שביתת התסריטאים והשחקנים אשתקד פגעה בתוצרת ההוליוודית, שום "אופנהיימר" או "ברבי" לא הגיעו להציל את מצב הרוח, וגם מלחמה קטנה במזרח התיכון גרמה לנו להיזכר שאולי לא כל העולם נגדנו, אבל חלק כן, גם בתוך עולם הקולנוע. אך מתוך האווירה העכורה, בלטו כמה פנינים קולנועיות.

1. העבריינים: זו אינה הטרלה, מבטיח, גם אם במבט ראשון מדובר בקלישאה של חביב מבקרי קולנוע — סרט ארגנטינאי בן שלוש שעות, נטול כוכבים, שיצא בשבוע הראשון של 2024, מבמאי שגם לא היה מוכר לי טרום הצפייה בו (רודריגו מורנו). אבל סרט השנה שלי, גם אם לא עורר שיח כמו הסרטים העוקבים ברשימה, הוא יהלום שאני ממליץ לכולם לגלות: סיפור פשוט ומורכב כאחד, על בנקאי בבואנוס־איירס שיום אחד מחליט לשדוד כך סתם את הבנק ולצאת לטבע. סרט מצחיק, מוזר, קליל, כבד, כמו טיול ביער שהגעת אליו בטעות. יצירה מופלאה שמעטים מדי נחשפו אליה.

2. אמיליה פרז: במדד האנרגיות וזיקוקי הדינור הקולנועיים, זה בעצם אולי סרט השנה. הבמאי הצרפתי ז'אק אודיאר רקח סרט מקסיקני שהוא שילוב של מיוזיקל, סרט פשע, מלודרמה ואופרת סבון, על ברון סמים שמחפש לשנות את מינו וגורלו, ובדרך משנה גם את גורלן של שלוש נשים מסביבו. וכן, יש אפילו ביקור בישראל ודואט מוזיקלי עם מארק איווניר. סרט שממריא אל על, מלא השראה ורוך.

3. אזור העניין: בישראל אולי יזכרו את הסרט גם בגלל נאומו הבעייתי, הביקורתי אבל גם המבולבל והכה־יהודי בטקס האוסקר של הבמאי ג'ונתן גלייזר. את אותם דברים אפשר לומר גם על סרטו: דרמה שמתרחשת מחוץ לאושוויץ, ומתמקדת רק ברוצחים, בני משפחת מפקד המחנה הנתעב רודולף הס - ולא עושה להם הנחות. גם כשהם מדברים על גידול קולרבי ומעמידים פנים שהם לא יודעים מה יש שם בפנים מעבר לגדרות. יצירה מפעימה, תובענית, חסרת פשרות, לא חפה מבעיות, אך כה עוצמתית ומעוררת מחשבה.

4. אנורה: רגע לפני סוף השנה נחת עלינו המועמד המוביל לזכייה בטקס הקרוב, וכשצופים בו מבינים למה. השחקנית מייקי מדיסון זורחת בתפקיד נערת ליווי שמקבלת הצעה ללוות אוליגרך בחיי ההוללות שלו, ולרגע מאמינה שהנה מגיע הסוף מהאגדות של סינדרלה, ממש כמו ב"אישה יפה". קולנוע שובב, סקסי, מלא נשמה ואהבה לדמויות שלו, בחסות הבמאי העולה שון בייקר.

5. נשארים לחג: כמו שוקו חם ומנחם בחורף. סרט הוליוודי בטעם של פעם, עם הופעה מפעימה של פול ג'יאמאטי (שהיה צריך לזכות באוסקר) כמרצה פוזל, נודניק ושנוא בפנימייה יוקרתית בניו־אינגלנד, שצריך לשמור על הנערים הסוררים בתקופת החג. סרט קלאסי, מרגש, עם תסריט די מושלם שצריך ללמוד בבתי ספר לכתיבה.

6. חלומו של רובוט: איזה סרט קסום. פנטזיה שמבוססת על ספר קומיקס למבוגרים, על חברות ספק־רומנטית בין רובוט לכלב. אחרי הבמאי הצרפתי שעשה סרט בספרדית ("אמיליה פרז") ובמאי בריטי שעשה סרט בגרמנית על השואה ("אזור העניין"), הגיעה תורו של הבמאי הספרדי פבלו ברגר לעשות סרט אילם, אבל כה ניו־יורקי.

7. הקדירה / אנטומיה של נפילה: הדואט הצרפתי של השנה, בשני סרטים מדוברים להפליא ומנוגדים לכאורה, שהתקוטטו כל הדרך מפסטיבל קאן שעבר ועד האוסקר אשתקד (שם "אנטומיה" ניצח וזכה בפרס התסריט). "הקדירה" הוא קולנוע מיושן לכאורה אבל מודרני להפליא - "סרט אוכל" עם ז'ולייט בינוש, שמקצין יותר ויותר ככל שהוא מתקדם את האובססיה שלו למטעמים. "אנטומיה" הוא מותחן משובח ששואל האם האמת מתרחקת ככל שמנסים להתקרב ולפענח אותה.

8. איש הקוף: סרט האקשן הטוב של השנה, ולבטח המדמם בה, מגיע ממקום לא צפוי. דב פאטל, הלוא הוא נער החידות ממומבאי שהתבגר יפה - הפך לנער האשפתות ממומבאי, וכמו ג'ון וויק, הוא עולה למעלה במכות לצמרת של ארגון פשע עד שהוא נוקם באיש שאחראי למר גורלו. סרט בייסיק, אך עשוי כל כך טוב.

9. הקרב על אמריקה: האקשן השני הכי טוב של השנה, בסרט שכולו נבואה פוליטית קודרת על מלחמת אזרחים שקורעת את אמריקה והעולם. כרגע, 20 וקצת ימים לפני כניסתו המחודשת של טראמפ לבית הלבן - היא כבר מרגישה כאילו יצאה לדרך.

10. מגלופוליס / ג'וקר, טירוף בשניים: שני הסרטים המושמצים של השנה, משני במאים שעבדו מאוד קשה לא לתת לקהל או למבקרים את מה שהם רוצים. "מגלופוליס" היה אמור להיות האופוס המסכם של פרנסיס פורד קופולה בן ה־85, אבל התגלה כיצירה מסטולית חסרת סיפור, ולטעמי מענגת כשמתמסרים אליה. "ג'וקר 2" היה אמור להיות סרט המשך צפוי וקליל, אבל התגלה כמיוזיקל חסר הומור, שתוהה אם הג'וקר הוא בכלל הג'וקר. שניהם משכו תמיד את השטיח מתחת לצופים, שניהם נכשלו קשות בקופות, ומבחינתי שניהם ניצחונות כבירים של במאים שמוכיחים שאפשר עדיין לעשות דברים שונים וחדשים בקולנוע - לקנות כרטיס, ולא לדעת מה תקבל.

בית בריארווד הוא פנסיון לנשים בוושינגטון של שנות החמישים. גרייס, הדיירת החדשה בעליית הגג, מזמינה את כולן מדי שבוע לארוחה חגיגית. והן מגיעות: פליס, האנגלייה היפהפייה והמושלמת, לפחות מבחוץ; נורה, בת השוטר שמנהלת רומן עם פושע; ביאטריס, שמבכה את תום קריירת הבייסבול שלה; ריקה, פליטה מברלין; קלייר השאפתנית; וארלין, תומכת נלהבת במקארתיזם וציד מכשפות, כשהעולם מתכונן למלחמת קוריאה.

ואז, בערב חג ההודיה 54' מתרחש רצח, והנשים הזרות האלו נאלצות לשתף פעולה כדי להציל את חייהן. כל זה קורה ב"מועדון בריאר" של קייט קווין ("צופן הוורד"), שכתיבתה שנונה ומחודדת, הרבה מעל לממוצע במותחנים תעשייתיים רגילים. היא פוליטית, חברתית, חדה ומדויקת, ובעיקר מהנה עד מאוד.

על הרצח, למשל, אנו קוראים מנקודת המבט של הבניין עצמו - גופה שגרונה משוסף,

ובלש שלא יודע שהרוצח עדיין נמצא במקום – ואז חוזרים ארבע שנים לאחור ומתאהבים בגרייס: גבוהה, שיער חום זהוב ועיניים תואמות, מבטא דרומי קל מאייווה, באמצע שנות השלושים לחייה, חובבת ספרות בלשית וג'אז, כמו זה שעולה מהבית הסמוך, מעשנת לאקי סטרייק למרות שאסור, אלמנה מזה שנה, בלי ילדים, ועם גישה אגבית נונשלנטית שאי־אפשר לנצח.

הפרק השני, לעומת זאת, מסופר מנקודת מבטו של פיט, בנה בן ה־13 של בעלת הבית הקשוחה, גברת נילסון (מר נילסון נעלם מזמן, אחרי שחזר הלום קרב מהמלחמה), שגם הוא מתאהב בגרייס ממבט ראשון (אבל זו לא חוכמה, הוא מאוהב בכמחצית מהדיירות), אחרי שהיא משכנעת אותו לקרוא את שלושת המוסקטרים במקום ספרות בלשית גנרית ולבשל את כדורי הבשר השוודיים השמיימיים שהיה מכין אביו הנעלם לפי מתכון סודי של סבתו (מצורף בסוף הפרק, אלא מה).

עד שגרייס מגיעה, הן לא סובלות זו את זו, אבל ההמשך הוא מופת של סיסטרהוד רוחשת־בוחשת עם הומור מעודן ומענג, חום פיפטיזי נשי של הכל בסדר, כשמתחת לחיוך המושלם מסתתרת סערה גדולה. עם אוזי והרייט ברדיו ובייסבול בכותרות העיתונים, "מועדון בריאר" הוא שחזור תקופתי מהנה של אמריקנה מהבילה כעוגת תפוחים. וזה עוד לפני שמגיעים למתח עצמו.

הספר בחנות עברית

הסיכום השנתי שספוטייפי שולחת למנוייה בראשית דצמבר, מבקש לעשות סדר. ולמרות שהוא מתבסס על אלגוריתם שאמור להכיר אותך טוב ממך, הוא עשוי להטעות. מבלי לספור, אני די בטוח שאת הקיור – שנותרו מחוץ לחמישייה הפותחת שלי – שמעתי המון בחודש וחצי האחרונים. מאז שהופיע בתחילת נובמברSongs of a Lost World, אלבום הקאמבק הנהדר שלהם, לא עבר שבוע שבו לא שמעתי אותו לפחות פעם אחת.

Songs of a Lost World – אלבום השנה שלי, ובפער – עשה דבר נוסף שרק אלבומי קאמבק עצומים באמת יודעים לעשות: הוא חידש את אהבתי הישנה לחבורה של רוברט סמית', וכל סיבוב במחיצתו הוביל להאזנה ללפחות עוד אלבום־שניים מקטלוג העבר שלהם.

נדמה שאפילו סמית' וחבריו לא האמינו שהם יזכו להעמיד יצירה כה מבריקה ומפתיעה כזו אחרי 16 שנות שתיקה. ועכשיו, לאלו שלא שבעו מהקאמבק האולפני, מגיע על תקן הקינוח Songs Of A Live World, הגרסה החיה של האלבום שהוקלטה בהופעת ההשקה שלו בלונדון.

הקיור מבצעים כאן את שמונת שירי האלבום כסדרם. השירים, שגם בגרסה האולפנית לא היו ממש קצרים, התארכו עוד טיפה - Alone הפותח נמשך שבע דקות ו־Endsong האדיר והחותם מגרד את ה־11 דקות.

למרות הקילמוטראז' הקצר שלהם יחסית במחיצת השירים, הקיור זוהרים כאן בין היתר ב־A Fragile Thing המזכיר נשכחות, ב־And Nothing Is Forever עם הפסנתר הנפלא וברגעים שהגיטרות מובילות את Drone:Nodrone.

הקיור של שלהי 2024 נשמעים כמעט כמו ב־1989. כאילו שלא חלפו 35 שנה מאז Disintegration, ועולם המוזיקה השתנה שמונה פעמים מאז. הקו שהם מותחים בין עברם המפואר להווה המעודד שלהם (סמית' הצהיר שיש עוד שני אלבומים בקנה), הוא לא רק חידוש נדרים פנים־להקתי, אלא גם מתנה עצומה לקהל שלהם שהמתין בסבלנות לדרישת שלום.

ולמרות ש־Songs of a Lost World הוא אלבום די עצוב, שנולד מהשלמה עם מה שהספקת בחייך ועם מה שכבר לא תזכה להשלים, בכל האזנה מחודשת לו – ועכשיו גם לגרסתו החיה – החיוך שהוא מעלה אצלי רק מתרחב.

כל הסרטים הישראליים שנעשו לפני 7 באוקטובר וחרבות ברזל ויצאו אחרי – הם לפתע על 7 באוקטובר וחרבות ברזל. "קרוב אלי" של תום נשר עסק באחות שמאבדת אח בפתאומיות, "המנצחים" עסק בפוסט־טראומה ממלחמה, "כיסופים" התרחש בקיבוץ בעוטף שבו אירע הטבח וסיפר סיפור על נעורים בצל טרור מעזה, רק בשנות ה־70, ואילו במרכז "החייל הנעלם" שמועה על חטיפת חייל. כל הסרטים האלה צולמו והיו מוכנים הרבה לפני ה־7, וכמובן מרגישים כעת אקטואליים מתמיד. זו תופעה עצובה שמדגישה כמה החיים שלנו כאן בישראל מעגליים וחוזרים על עצמם. לנצח נאכל חרב, לפחות בקולנוע ואולי גם במציאות.

עכשיו מצטרף לקלחת "סרטי ה־7 לפני ה־7" גם "ארוגם ביי" של הבמאי מרקו כרמל, וגם הוא מספר סיפור שהיה יכול באותה מידה להתקיים היום: שלושה חברים הלומי צער וחובבי גלישה נוסעים לסרי־לנקה, לחוף החביב על ישראלים אחרי צבא. מדובר בשני בנים ובת – היא (ג'וי ריגר) החברה השכולה של החבר הרביעי שאינו כבר, ושניהם (מאור שוויצר וידין גלמן) היו איתו בשניות האחרונות לחייו, בפעולת שייטת בביירות. אחד מהם גם נושא איתו צלקות ברורות ורגשות אשמה ספציפיים על נפילת החבר, לצד רגשות הולכים ומתפתחים כלפי החברה האבלה, שבה אולי תמיד היה מאוהב בסתר.

מהנקודה הזו, התסריט של "ארוגם ביי" – שצולם בישראל ובסרי־לנקה בהפקה בינלאומית מרשימה – קצת כותב את עצמו, וזו הבעיה המרכזית בסרט. כל התסביכים, המטענים, רגשות האשם ומשולש האהבה בין החבר החי, החבר המת והאישה באמצע (מוטיב מרכזי בתרבות היהודית והישראלית ממגילת רות והלאה) – כולם מתבקשים וברורים מדי מהסצנה הראשונה ועד האחרונה. כל סצנות הטראומה, הפוסט־טראומה, המלחמה (הסרט נפתח באזעקות בחיפה ויירוטי כיפת ברזל מעל הראש, באירוע שכולנו חווינו במציאות עד לפני חודש) – הכל מרגיש מוכר ולעוס. זה לא אומר שלסרט אין כוונות טובות או שכרמל ("אחותי היפה", "פרא אציל") לא אותנטי ברגשותיו, פשוט קשה לומר שהוא מציע משהו חדש.

ויכול להיות שהבעיה לא שם: אני חושד שלצד העיסוק בשכול, ההשראה המרכזית של כרמל הייתה סרט המסע המקסיקני המיתולוגי "ואת אמא שלך גם", שעסק גם הוא בשני צעירים שנוסעים לחוף עם אישה שמטריפה אותם. שם המסע היה ארוטי ויצרי ומלא הומור וחיים, על אף שגם הוא קרה בצל המוות. גם אם זו לא הייתה כוונתו של כרמל, ההשוואה מבהירה את מגבלותיו של "ארוגם ביי": לצד העיסוק המתמשך בשכול, חסרים בו קלילות, טירוף וגם רוח נעורים אמיתית. הכל קורקטי מדי. גם לא עוזר ששלושת השחקנים המוכשרים – גלמן, ריגר ושוויצר – פשוט מבוגרים מדי לתפקיד (הם בני 30־35, מבוגרים בעשור מהדמויות שהם אמורים לגלם. ממש "בוורלי הילס 90210"). לכן "ארוגם ביי" מרגיש בכללותו כסרט קצת מסומן שאנשים מבוגרים עושים באהבה על צעירים. כמו אותם הורים דאגנים, ליבו של "ארוגם ביי" במקום הנכון, אך הביצוע הפעם לוקה בחסר.

‍

מכל האגדות ההוליוודיות עם הפי־אנד, והרבה יותר מסרטי הנסיכות של דיסני - נראה שאין סרט אמריקאי בעשורים האחרונים שהמציא אגדה אפקטיבית יותר מ"אישה יפה". הקומדיה הרומנטית האלמותית עם ג'וליה רוברטס וריצ'רד גיר (שהפיק אחד, ארנון מילצ'ן, שהפך דרכה למגה־מפיק) לא רק מכרה לנו את האפשרות שיש סיכוי לאהבה בין נערת ליווי ללקוח שלה, אלא אשכרה פימפם בשם סיפור הסינדרלה שלו פנטזיה לפיה תעשיית המין (שבה כידוע כל נערות הליווי זוהרות כג'וליה, בטח) היא פתח לחיי עושר ואושר קפיטליסטיים, וקל להפוך מיצאנית חסרת מזל למיליארדרית, אם רק תמצאי את הנסיך הנכון.

"אנורה" - הסרט העצמאי האמריקאי המקסים שזכה בפרס "דקל הזהב" בקאן, ובעל סיכויים גבוהים למדי לזכות באוסקר הסרט הטוב ביותר - הוא קצת ה"אנטי־אישה יפה", או ליתר דיוק: "אישה יפה" למתקדמים. "אנורה" בוחן מחדש את המיתוס בסגנון אחר לחלוטין, שמזכיר בקצב ובאנרגיה שלו סרטים עצמאיים של האחים ספאדי או ספייק לי (אם האחרון היה מתעניין בנשים לבנות במקום בגברים שחורים).

אנורה (מייקי מדיסון מ"היו זמנים בהוליווד", בתפקיד פריצה שאולי גם ייתן לה אוסקר) היא חשפנית שמחלטרת גם ביצאנות תמורת כמה שטרות אקסטרה במועדון במנהטן. יום אחד, כמו באגדות, מגיע לפתח המועדון צעיר רוסי ילדותי ומבודח (מארק אידלשטיין), בן של אוליגרך שגר באחוזת פאר בברוקלין. הוא די מת עליה, היא עליו, והשניים פוצחים במסע התאהבות מטורף "כנגד כל הסיכויים". השליש הראשון של "אנורה" הוא בעצם "אישה יפה" על ספידים. ואז מגיעים שני שליש נוספים, בהם הקצב והכיוון של הסרט משתנים לחלוטין. רק נאמר שהוא בוחן באופן חכם וגם מבדר מאוד מה קורה אחרי ההפי אנד המזורז בין הלקוח לזונה, המנצל והמנוצלת.

את "אנורה" ביים בכישרון עצום שון בייקר, אחד הכישרונות העולים של הקולנוע העצמאי האמריקאי ובקרוב אולי זוכה אוסקר. בייקר ("פרויקט פלורידה", "טיל אדום" האדיר) הוא כרגע המשורר הגדול של גיבורים שעובדים בתעשיית המין בארה"ב, ועושה עליהם סרטים שלא מתייחסים אליהם בצקצקנות וגם לא ברחמנות מזויפת. זה ניכר ביחס ל"אנורה" - בגילום מלא הקסם של מדיסון - שהיא אישה עצמאית ולא קורבן, ויחד עם זאת אין ספק שהיא מנוצלת, וחייבת למצוא את קולה מול סביבה שרואה בה רק כלי. מול הררי השבחים מפסטיבל קאן ומעמד "המוביל לזכייה באוסקר", אני מודה שיצאתי מהסרט טיפ־טיפה מאוכזב - בטח יחסית לסרטיו הקודמים של בייקר, שהיו מחוספסים ובועטים יותר בבטן. "אנורה" לעומתם, הוא סרט כמעט "נחמד". אלא שמעבר לציפיות הפרטיות שלי מהבמאי, "אנורה" הוא אובייקטיבית סרט מצוין ונוגע.

אם נחזור לקומדיה הרומנטית ההיא מ־1990, אפשר להגיד שהוא לא בוחן מהי "אישה יפה", אלא מהי אנושיות יפה, גם במקומות שבהם בדרך כלל יש רק אכזריות וכיעור. מומלץ ביותר.

מייקל קיוואנוקה ממשיך להציג את אחת מעקומות הלמידה היותר מרשימות של מוזיקאי בין אלבום לאלבום. והוא התחיל מצוין. עוד באלבום הבכורה שלו מ־2012, Home Again, הוא פרש את מה שמכאן והלאה תהיה דרכו: שירים ארוכים ועשירים המצריכים האזנה. לא מוזיקה ששמים ברקע ושוכחים ממנה.

הבריטים התאהבו בו בן לילה, והרומן שלהם איתו העמיק בשני אלבומיו הבאים: Love & Hate המרשים מ־2016, ו־Kiwanuka הנהדר אף יותר שהגיע ב־2019. עכשיו, אחרי חמש שנות שתיקה, הוא מגיש את Small Changes – אלבום מרשים נוסף המציע עוד מעט מאותו דבר מוכר, וגם קצת יותר.

מהרגע הראשון המוזיקה של קיוואנוקה, בן למהגרים מאוגנדה שנמלטו משלטונו הרצחני של אידי אמין, נשמעה כמו תקליט סול מהסבנטיז שמישהו השאיר על הפטיפון. קחו כל אגדת סול ופ'אנק מאותו עשור - מארווין גיי, ביל ווית'רס, אייזק הייז ודוני הת'אוואי הם השמות הראשונים שקופצים לראש - הוסיפו פסנתר אקוסטי, גיטרות, חטיבת מיתרים, כלי נשיפה בשרניים, תופים גאז'יים וגרוב מדוד, ערבבו היטב וברגישות, והגישו חם.

את המתכון שהעמידו עבורו מפיקי־העל דיינג'ר מאוס (הגורילז, נארלס בארקלי ובק) ואינפלו באלבומים הקודמים - שהוא יותר מחווה אותנטית מעודכנת מאשר חיקוי שטחי - הם שבים ועושים לאורךSmall Changes.

בראיונות לקראת צאת האלבום, קיוואנוקה אמר שהוא הוסיף לפלטת ההשפעות עליו גם את המוזיקה של ג'ין קלארק, בת' גיבונס, שאדה ומייזי סטאר. את הרפרוף לאחרונים שומעים בעיקר בשיר הסוגר –Four Long Years האקוסטי עם משקל של 6/8 שמזוהה עם ההרכב ההוא.

בניגוד לאלבומיו הקודמים, ב־Small Changes, קיוואנוקה ומפיקיו בחרו בשירים קצרים יותר.Four Long Years, אחד משיאי האלבום, הנפרש לאורך 4:40 דקות של יופי עדין, הוא השיר הארוך ביותר כאן. אבל גם כשקיוואנוקה מתכנס באזור השלוש־ארבע וקצת דקות לשיר, הוא ממשיך להעמיד יצירות קטנות־גדולות המשלבות כלי נגינה חיים, קול חם ולא מתאמץ וטקסטים שרוצים להקשיב להם שוב.

איכשהו התכונות הכה מתבקשות האלו ממוזיקאי, הפכו למצרך כמעט נדיר בפופ הרהבתני שמציף את העולם בשנים האחרונות. טוב שקיוואנוקה משכיל לשמר ולפתח אותן.

לכאורה מדובר באירוע טרגי אך לא מסובך לחקירה: בנובמבר 2005 הותקפה שיירה של חיילי מארינס אמריקאים שהוצבו במערב עיראק, על ידי פיצוץ מטען חבלה גדול, שגרם למותו של לוחם אחד ופצע קשה שניים נוספים. בתגובה ירו הלוחמים בחמישה גברים לא חמושים שהיו ברכב שחנה בסמוך, ובהמשך נכנסו לבתים באזור וירו למוות בעוד 19 בני אדם, ובהם נשים, ילדים וקשישים.

פרטי התקרית לא דווחו במלואם לדרגי הצבא הגבוהים, שמצידם לא דרשו חקירה מעמיקה. רק עבודה עיתונאית שהחלה בעקבות טענות של ארגוני זכויות אדם בעירק, הובילה לפתיחת חקירה פלילית נגד שמונה חיילים. בסופה, כשנה לאחר האירוע, הוחלט להעמיד ארבעה מהם לדין באשמת "רצח לא מתוכנן מראש".

הקושי הגדול של החוקרים היה לאסוף עדויות וראיות לכך שהחיילים פעלו בניגוד להוראות, ולמעשה הוציאו להורג אזרחים תמימים, ובהם ילדים קטנים שהסתתרו מאחורי אמהותיהם. בתמורה לשיתוף פעולה של חלק מהחיילים עם החוקרים, הם זכו לחסינות מפני ענישה, וכך נותר רק נאשם אחד בסוף התהליך, סמל ראשון פרנק ווטריץ', מפקד הכוח בשטח.

במהלך משפטו, שהחל רק ב־2012, נחשפו עדויות מזעזעות על מעשי החיילים האמריקאים, שפעלו בסערת רגשות של נקמה, פחד וזעם. אבל בסוף התהליך הוסכם על עסקת טיעון קלה במיוחד: ווטריץ' נענש בהורדה בדרגה ובשכר, אבל לא נשלח אפילו ליום אחד בכלא.

העבודה על עונתו השלישית של ההסכת IN THE DARK, בהפקת מגזין "הניו יורקר", נמשכה ארבע שנים, והכתבת החוקרת מדלן ברן, שהתפרסמה בתחקירי פשע אמיתי, הצליחה לאסוף עדויות מבני המשפחה של ההרוגים העיראקים וגם מחלק מאנשי הצבא הנאשמים, שכמה מהם התמוטטו נפשית בשנים שאחרי האירוע.

המוצר הסופי אינו קל להאזנה, וכולל פרטים מזעזעים, אבל דווקא באוזניים ישראליות אפשר להבין יותר את הדילמות והקשיים של חקירות פליליות בשדה הקרב. האם הוגן בכלל להטיל אחריות פלילית רגילה על לוחמים בחזית? ומצד שני, האם אפשר לקבל ירי חסר הבחנה ב־24 אזרחים?

אפשר להאזין בכל האפליקציות ובאתר.

הפרק הראשון:

גיסין, צעיר רווק נטול דאגות כלכליות עם בית בכפר (יש לו אפילו משרת יפני), קם כל בוקר שמח ושואל את עצמו למה. הוא מוטרד וסובל מחוסר שקט, חוסר מנוחה, מבין שהוא לא מאושר. גיסין חושב שאלוהים קורא לו, רץ בגבעות ורגע לפני שהוא מאבד את זה סופית, מתחיל לתהות על משמעות החיים ויוצא למסע אל האופק.

כריסטופר מורלי הוא ניו־יורקי שהתחנך באוקספורד, והיה לסופר פורה מאוד במחצית הראשונה של המאה ה־20. מורלי יצר בספרו "המקום בו מתחיל הכחול", באמצעות תיאורים עמוקים, יפהפיים, של אווירה ומחשבה, עולם מקביל של כלבים מואנשים או בני אדם כלביים עם שמות כמו טרייר ופודל. התוצאה היא יקום חושים נרחב, עצום, שהרפתקה בו היא חוויה מעוררת ואינסופית, הטובלת בהומור בריטי מעודן ועילאי בסגנון "שלושה בסירה אחת". אם אתם שייכים לדור שקרא בהמוניו את "פרנסוס על גלגלים" המונומנטלי של מורלי – גם הפעם מחכות לכם שעות של הנאה.

הכחול שאליו שואף גיסין הוא קו הרקיע, שכמו תמיד מתרחק ככל שמנסים להתקרב אליו. אם רק יצליח להגיע אל הים, יוכל לגעת בחומר הנכסף שממנו עשויים החלומות. מורלי כתב משל חכם, ואולי קצת ילדותי ונאיבי, על מרדף אחרי פנטזיה בלתי מושגת במקום הסתפקות בכאן ובעכשיו. אם רק תביט סביב, תגלה שיש לך את כל מה שאתה צריך.

אבל לפני היציאה למסע, גיסין מאמץ שלושה גורים נטושים שמצא ביער. הוא מציג אותם לסביבה כאחייניו האבודים ומקדיש את כל כולו לגידולם, כי אף משרת, כולל היפני, לא מסכים להתמודד עם המשימה. כעת יש לו רק מנקה, גברת ספנייל, וכשיצר הנדודים גובר עליו, גיסין משאיר לה את הבית עם קצבה נאה, ויוצא למסע.

בדרך מפיץ מורלי תיאורים שמימיים של הטבע הפשוט ביותר, כל זריחה היא פלא, והרהורים פילוסופיים: האם ההורות היא ייעוד כמו כתיבה, ציור או מסע; האם צאצאינו הם היצירה הגדולה של חיינו, האם עבורם כדאי לנטוש את חלום האופק בכחול? לא קלים הם חיי כלב עם מודעות עצמית.

הספר בחנות עברית

הוצאה מחודשת לאלבום ישן היא הזדמנות טובה לחזור ולהאזין לו ממרחק הזמן. במקרה של "החבר אני" של רמי פורטיס מ־2011, היוצא כעת לראשונה על גבי תקליט ויניל לרגל יום חנויות התקליטים, מדובר בהזדמנות מצוינת. כאז כן עתה, האלבום שחוגג עכשיו בר־מצווה, שב מתגלה לאורך ההאזנה הנוכחית כאחת מהעבודות היותר טובות ושלמות של פורטיס.

הקריירה של פורטיס, שחגג בקיץ האחרון יום הולדת 70, ידעה לא מעט חיבוטי נפש וחיפושי דרך. "החבר אני" הגיע במין צומת דרכים שלו: לאחר האלבום המשולש והיומרני ("פורטיס משולש"), ולפני שהצטרף לחבר השופטים בריאליטי המוזיקה "אקס פקטור", מהלך שעורר לא מעט תהיות בזמנו.

גם "החבר אני", עורר כמה תהיות בשעתו. האלבום נולד בהשראת הממציא הסרבי־אמריקאי ניקולה טסלה, שבזכותו אנחנו יודעים לא מעט דברים על חשמל ורדיו. גם פורטיס ערך ניסויים בחשמל וברדיו. הרוק הישראלי, ודאי בפן החשמלי, חייב רבות להתעקשות שלו לעשות מוזיקה שאיתגרה - ויותר מפעם אחת - את גבולות הגזרה ואזורי הנוחות של עורכי המוזיקה ברדיו המקומי.

זה קרה גם במקרה של "החבר אני", שלאורכו פורטיס משייט על מין זרם תודעה פרטי, שלא פעם נדמה שהוא היחיד שיכול להבין אותו. כמו למשל ב"מקום בראש", שבו הוא שר "הכל בראש שגגה ועש / תוכו דולף רוחו שתש / אין שינוי ואין חדש / ומי יזכור ומי עוד חש". אלא שרצף האקורדים היחסית פשוט והמאוד נפלא הנפרש כאן, עם הגיטרות הטובות של עידו אגמון, התיפוף הרגיש של יובל שפריר, הבס המלטף של גיל סמטנה (שניים שהיו שם גם בימי "פורטיסחרוף") והקלידים של אייל יונתי, העניקו לשיר, וליתר הרצועות באלבום, מגע עשיר ורך יותר מאשר באלבומיו הקודמים.

את "אנושי" שמגיע אחריו, עם הכינור היהודי והעצוב של ניצן חן רזאל, פורטיס מסיים במילים "אחיינו לנחיל / במחילה יש צליל / רוחו של המנחיל / אנושי, אנושי כל כך". בעוד שהמקהלה מצטרפת ומלווה את הסולן, השורות האלו השאירו אותך תוהה למה פורטיס התכוון. נדמה שעכשיו אני מבין.

מאז "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי - הסרט שפתח לפני כמעט חצי יובל את תור הזהב של הקולנוע הישראלי - נראה כי אין משהו שמפחיד יותר ישראלים על המסך הגדול מאשר חתונה אומללה. במציאות, ישראלים התרגלו לראות בטקס חופה וקידושין את אחד הרגעים המשמחים בחייהם, ומתאבססים על אולמות וכמה כסף צריך לתת. אך בקולנוע - שחושף לא פעם את תת־המודע שלנו - הסרטים מלאים בסיפורים על חתונות לחוצות, שגיבורי הסרטים לא מעוניינים בהן ו/או סובלים סביבן: "אהבה קולומביאנית", "למלא את החלל", "אחד בלב", "סופת חול", "שבע ברכות" ואפשר להוסיף גם את פרק סיום העונה המיתולוגי של "רמזור".

עכשיו מצטרף לקלחת "עיד", סרטו הראשון של יוסף אבו־מדיעם, שזכה בפסטיבל ירושלים, היה מהמתמודדים הבולטים השנה בטקס פרסי אופיר וגם זכה בפרס השחקן הראשי (שאדי מרעי בהופעה מחשמלת). הוא מגלה לנו שגם במגזר הבדואי אפשר למצוא דרמה דומה: גיבורו "עיד" הוא צעיר העובד באתר בנייה, אך בכל מובן אחר הוא חריג. חבריו לעבודה מציקים לו כי הוא נחשב לרגיש ולעיתים "נשי", הוא חולם לכתוב מחזות בפריז, ובעיקר משפחתו המדכאת משדכת אותו לרווקה בדואית בלי לשאול אותו או להכיר ביניהם בכלל.

"עיד" מתהדר בתואר "הסרט הבדואי הראשון". היו כבר סרטים ישראליים בולטים שהתרחשו במגזר הבדואי, בראשם "סופת חול" שביימה עילית זקצר מ־2016 (גם עטור פרסי אופיר, והוא מספר סיפור על חתונה כפויה, הפעם מזווית צעירה בדואית), אך העובדה שיוצרו מגיע מהמגזר מוסיפה עוד קומה של "אותנטיות". אני רושם אותנטיות במירכאות לא כי אני מפקפק שאבו־מדיעם מביים את הסרט מדם ליבו ומתאר עולם שהוא מכיר על בוריו. התסריט נכתב על ידי יובל אהרוני, במאי בעצמו שגם מכיר היטב את הסביבה. אבל במקרה של "עיד", "האותנטיות" והתיוג כ"סרט הבדואי הראשון" הם כאלו שנועדו לשוות לסרט מימד של אקזוטיקה, הצצה לחיי מיעוט תורן על ידי קהל שרובו לוגם קוקטיילים בפסטיבלים נחשבים - ואני מודה שאני נרתע מסרטים מהסוג הזה.

ברמת התוצאה, "עיד" הוא סרט שנע בין רגעים מרשימים מאוד ונוגעים ללב - בעיקר כאלה שבהם הגיבור בגילום מרעי מתמסר למונולוגים התיאטרליים שכתב, כאילו מתריס מול המציאות האפורה - לבין רגעים בוסריים יותר. בעיקר מתסכלת הנטייה של אבו־מדיעם ואהרוני לבנות את הסיפור סביב דיכוטומיות ברורות של חופש מול שמרנות, ליברליות ורוח היצירה של הגיבור עיד מול האטימות והאכזריות של כל השאר, רהט מול פריז. אבו־מדיעם מן הסתם מכיר את החברה בה הוא חי הרבה יותר טוב ממני וזועק זעקה אמיתית, אבל כסרט "עיד" מלא ביותר מדי סצנות ברורות מדי של "טובים מול רעים", שנועדו לגרום בעיקר לקהל לרחם ולצקצק. יש גם לא מעט סצנות יפות, בעיקר כאלו בין עיד לבין האישה שאיתה הוא נאלץ להתחתן (אנג'ם חליל, במשחק מלא רגישות ועצב). עיד חולק איתה את אותו גורל טרגי - כאסירים של החברה בה הם חיים.

בסך הכל "עיד" הוא סרט בכורה יפה, רגיש וגם קצת ראשוני ובוסרי. מומלץ לראות, למי שרוצה לראות סרט על אדם צעיר שחש שהוא בכלא - כמו רבים מאיתנו, בכל חברה - ולא רק כהצצה אקזוטית ל"סרט הבדואי הראשון".

כולם מפחדים להזדקן, וכמעט כולם מתבאסים כשהם חושבים על עצמם בגיל צעיר יותר - עם חילוף חומרים טוב יותר ופחות קמטים. כשזה מגיע לכוכבי הוליווד, ובעיקר הכוכבות, האמירה נכונה שבעתיים.

מ"שדרות סאנסט" ועד "היו זמנים בהוליווד", עשרות סרטים נעשו על כוכבים שיורדים מגדולתם ומשתגעים במרוץ אחר נעורים חדשים. והנה מגיע "יופי מסוכן", סרט צרפתי־אמריקאי (הבמאית קוראלי פארז'ה צרפתייה, הסרט באנגלית וקורה בהוליווד) שהוא גרסת האימה והאקסטרים למעשייה הזו. סרט האימה־מד"ב החצי קומי עורר הדים בקאן בין היתר בגלל הופעה חושפנית וכמובן מודעת לעצמה של דמי מור בת ה־62. במרכזו עומדת כוכבת מזדקנת שמועפת מתוכנית הכושר שלה כי גופה לא חלק כבעבר. ואז היא מקבלת גישה לחומר פלאי שיוצר גרסה צעירה ואטרקטיבית יותר שלה, שחיה במקביל אליה (מרגרט קוואלי המצוינת, הבת של אנדי מקדואל והכוכבת העולה הכי סקסית־נועזת־פתיינית של הרגע). התוצאות, כמו בכל סרט מד"ב בהשראת "פרנקנשטיין", הרות אסון כמובן.

הייתי אמור למות על הסרט. אמנם "יופי מסוכן" נושא בגאון את תו "לא לכל אחד, צופים עם קיבה רגישה תתרחקו", אבל לי תנו רק עוד סרטים כאלו: שילוב של סאטירה פנים־הוליוודית, סרט אימה מסוגנן, מעשייה פמיניסטית, מלא עירום וסקסיות בחלק א' והרבה גועל ושפריצים של דם בחלק ב'. תת־הז'אנר המדויק שפארז'ה מתאמצת ליצור פה נקרא Body Horror ("אימת הגוף") - קרי, סרטים שבהם האימה נובעת מתוך גופם המתעוות והמתענה של הגיבורים, ולעיתים קרובות משמשים משל ברור לחרדות שמלוות נשים עם שינוי גופן (למשל, סרטי "הנוסע השמיני" מאז ומתמיד עסקו בעצם בחרדה מהיריון).

והנה הקאץ', שמסביר למה איני מצטרף למקהלת השבחים של כמה מחובבי הז'אנר: "יופי מסוכן" הוא באמת סרט מאוד מטומטם. לא מטומטם בקטע של "לא ריאליסטי", כי זה מתבקש בסוג הסרטים הזה, אלא שהוא מגיש את הסיפור הבסיסי והמוכר ביותר של תת־הז'אנר, בלי שום העמקה, הברקה או חן. הכל בו קריקטורה, הכל מאוד ברור, מפורש וצפוי. אין לדמויות בו שום אפיון ספציפי, משפחה או סיפור עבר (משהו שטרנטינו היה אלוף בו למשל ב"הוליווד", שם דיקפריו הוא לא רק "כוכב עבר בכיין" אלא דמות בשר ודם עם היסטוריה פרטית שמעוררת הזדהות). כאן הדמויות הן או "זקנות ומכוערות" או "צעירות ויפות", הסביבה מתייחסת אליהן רק בתו אחד, ותאורת הפלורוסנטים התמידית מסנוורת והולמת בראש את זעקת "הוליווד שטחית! ואתם הקהל גם!" לא נפלתי.

אפשר לברך אוטומטית את מור שבחרה לבצע "תפקיד חושפני", אבל לצד העירום המשחק שלה מתמצה בלהיראות אומללה או להשתגע. כנ"ל לגבי הבמאית פראז'ה, שאמנם ניכר שנהנתה במיוחד לביים את חצי השעה האחרונה של הסרט שמלאה באימג'ים משעשעים של איברים מתפרקים וגועל מכוון. אני בעד, באמת: קולנוע אמור לאתגר אותנו, גם במחשבות על סופיות ומגבלות הגוף שלנו. בשביל זה היה מספיק להסתפק בקליפ מסוגנן. לא צריך שעתיים ועשרים.

בסוף השבוע הבא יעלה בדיסני פלוס סרט תיעודי חדש בהפקת מרטין סקורסזה העוסק בביקור הביטלס בארצות־הברית ב־1964. לא ברור מה ניתן לחדש על הולדת הביטלמאניה, אך נראה שמעטים יתנגדו לאפשרות להתנתקות קצרה מצרות היום־יום עם תמונות וצלילים מפעם.

זו אינה הפעם הראשון שהבמאי האגדי מתעד מוזיקאים שהוא אוהב. גם טיפול ביוצאי הביטלס אינו זר לסקורסזה. עבודתו המרשימה ביותר באגף התיעודי־מוזיקלי היא עדיין "ג'ורג' האריסון: חי בעולם חומרני", שבו הוא ביקש – לאורך לא פחות מ־208 דקות – לא רק לספר את קורות האיש, אלא גם להבין את הסתירות שהאריסון ניסה ליישב.

סקורסזה שאל את כותרת סרטו מהאלבום של האריסון, שיוצא כעת במהדורה מורחבת וקצת מאוחרת לרגל יום הולדתו ה־50. Living in the Material World, שיצא במקור באביב 1973, הגיע בימים שבהם האריסון חיפש את תחנתו הבאה. הוא כבר היה אחרי אלבום הפוסט־ביטלס המונומנטלי והמגה־מצליח All Things Must Pass, ולאחר הפקת האלבום שתיעד את קונצרט הצדקה שאירגן למען נפגעי המלחמה בבנגלדש.

האריסון הקליט את Living in the Material World באווירה אחרת. עדיין עם עזרה מחברים (ובהם בין היתר קלאוס פורמן בבס, רינגו סטאר וג'ים קלטנר הענק בתופים, ניקי הופקינס בפסנתר וזאקיר חוסיין בטאבלה), אך תוך צמצום "חומת הסאונד" שפיל ספקטור הקים עבורו ב־All Things Must Pass. התוצאה הייתה – ועדיין, לאורך המיקס הטרי של מהדורת היובל – אחד מהאלבומים היותר שופעי יופי שמישהו שעבד פעם בביטלס הוציא.

לאורך 11 שירים – במהדורה החדשה יש 24, ובהם גם (Sunshine Life for Me (Sail Away Raymond הפולקי שהאריסון מבצע עם סטאר וארבעה מחמשת חברי הבנד – ביקש האריסון ליישב את הסתירה האינהרנטית שלו בין חייו ככוכב רוק עשיר לבין חיפושו אחר שלווה ורוחניות.

וגם אם כמה משאלותיו נשארות פתוחות, בשיר הנושא, ב־Who Can See It, ב־The Light That Has Lighted the World וב־Try Some, Buy Some היפהפה וב־That Is All, הוא מציג כמה מרגעיו הכי כנים ומהנים ככותב וכגיטריסט.

בילדותי העניק לי אבי קערית שהכילה מטבעות מחו"ל, שנאספו בכיסיו במהלך נסיעות בעולם. היו שם סנטים, פסוס, קופייקות, שילינגים, דרכמות, יואנים ועוד ועוד. שעות ישבתי, מיינתי, חקרתי ובדקתי כל מטבע, אחד שהורכב משתי מתכות בצבעים שונים, אחד עם חור, וכמה עם דמויות מלכים שהתחלפו לאורך השנים.

הקערית עדיין במגירה, אבל כבר שנים שלא עודכנה במטבעות חדשים. העולם עבר לכרטיסי אשראי ולתשלום סלולרי בהטיית יד, והמטבעות והשטרות טמונים עמוק בארנק, אם בכלל.

הפודקאסט "שני צידי המטבע" בהגשת אלון לנדאו לוקח אותנו לעומקו של עולם הכסף הפיזי, אל הסיפורים המרתקים של מטבעות ושטרות, מימי החשמונאים ועד המלך צ'ארלס. לנדאו, שהוא גם העורך והמפיק, ירש מסבו ואביו את אוסף השטרות והמטבעות שלהם, ויחד איתם גם את התשוקה לתחום, שניכרת בכל הפרקים.

בשנתיים ורבע האחרונות הוא יצר קרוב ל־50 פרקים שמוקדשים לזוויות רבות ומגוונות של התחום, כולל התייחסות אקטואלית לסוגיית ביטולו האפשרי של שטר 200 השקלים, אבל בעיקר מלאים במידע היסטורי, שנוגע בתחומים רבים אחרים, החל מכלכלה ועד פוליטיקה ואפילו תיאוריות קונספירציה. אחד הפרקים המואזנים ביותר עד כה עוסק ב"סודות שטר הדולר האמריקאי" כולל נגיעה במסדר "הבונים החופשיים", האילומינטי והרמזים הנסתרים על השטר הירוק המוכר ביותר בעולם.

סדרת פרקים שלמה הוקדשה ל"כסף חירום" שמופק כאשר אין אפשרות לייצר את השטרות והמטבעות הרגילים. בישראל החליטו לייצר כסף חירום, מטבע צבאי לשימוש ביהודה, שומרון ועזה אחרי מלחמת ששת הימים. מתברר שהודפסו שטרות חלופיים ומעוצבים מחדש, במקום הלירה המצרית והדינר הירדני, כולל המטבעות שלא הייתה אפשרות טכנית לעצב ולייצר מחדש. על השטרות היו חתומים אלופי הפיקודים של צה"ל. מבצע ההדפסה הסודי הושלם והשטרות הגיעו למחסני בנק ישראל, אך השטרות מעולם לא הופצו. הסיבה: הלירה הישראלית כבשה את השטחים במהירות דומה לכוחות צה"ל.

לנדאו הוא מספר סיפורים מצוין, ומתווך את העלילות המסובכות בשפה ברורה וקולחת.

להאזנה בכל האפליקציות ובאתר.

הפרק על סודות הדולר:

פאריס, מורה ליוגה מטורונטו המתגוררת בסיאטל, הצליחה להימלט מחייה הקודמים האפלים ולהמציא את עצמה מחדש כאשתו החמישית והמלבבת של ג'ימי, שחקן עבר שבדיוק חתם על חוזה שמימי עם שירות סטרימינג המתחרה בנטפליקס, והוא מבוגר ממנה ב־30 שנה.

אבל עכשיו גופתו מוטלת באמבטיה והיא נמצאת בחדר השינה כשבידה סכין גילוח. היא אזוקה בניידת משטרה עם תחבושת על המצח ולא זוכרת כלום ממה שקרה באותו לילה. היא רק יודעת שזו לא הפעם הראשונה שכל זה קרה לה, אבל הפעם הקודמת הייתה לפני שנים.

לפני 19 שנה פאריס ברחה מחייה הקודמים כדי להתחיל חיים חדשים, ועכשיו הקארמה השיגה אותה. וכאילו זה לא מספיק - האישה היחידה שיודעת מה פאריס עוללה בעברה השחור משחור, משתחררת מהכלא ומאיימת לגלות הכל. פאריס עלולה למצוא את עצמה מואשמת בשני מעשי רצח, וזהו "דברים שעושים בחשיכה", מותחן פסיכולוגי מצמרר מאת ג'ניפר הילייר, אחת מאלופות הז'אנר ש"צנצנת של לבבות" שלה גרם לנו לצרוח מאימה טהורה.

הילייר לא בוחלת בריגושים זולים (אתם לא רוצים לדעת מה עושה המיזוג בניידת המשטרה לפטמותיה של פאריס בגופייה המוכתמת בדם), אבל היא יצרה דמות מעולה שאנו נמשכים אליה ונרתעים ממנה, ובעיקר מאוד סקרנים, לפחות ברמה הרכילותית. זה בהחלט ספר של יצרים בסיסיים.

האהבה הגדולה של פאריס הייתה בחיים אחרים, היא שומעת קולות מאיימים בתוך ראשה, והילייר מפזרת רמזים אפלים במשורה ובדיוק של כותבת מתח עילאית. אבל "דברים שעושים בחשיכה" זה לא רק בידור מעולה. יש בו מתח גזעי מרומז, כשהסביבה הלבנה־צחורה של ג׳ימי אף פעם לא תקבל לגמרי את פאריס ה"צבעונית", ועוקצנות מחודדת כלפי חיי העשירים והמפורסמים, שיעקמו אף מול גיבורה שהצליחה לעלות מאשפתות וחוותה ילדות של רעב ומחסור.

פאריס משקרת, היא מספרת סיפור ודבקה בו, אבל מסתירה משהו. היא חזרה מכנס יוגה בוונקובר לפני הזמן, ולא ברור למה. גם לג׳ימי היו סודות, היא לא ידעה עליו הכל, והמסתורין הולך ומתעבה. אנחנו ממש לא יודעים כלום וזה המקום להיות בו כשקוראים מותחן מצוין, ונהנים מכל רגע.

הספר בחנות ׳עברית׳

כשאתה חוזר הביתה מצו 8 של חודש וחצי בגבול הצפון אתה עסוק בהשלמת חוסרים, ובראשם זמן איכות עם המשפחה ושעות שינה. לאחר מכן, אפשר לצמצם פערים מול מה שהחמצת כאן כשהיית שם. לכן הגעתי לצפות רק עכשיו בסרט Road Diary, שעלה לאחרונה בדיסני פלוס ומתמקד בסיבוב ההופעות האחרון של ברוס ספרינגסטין והאי סטריט בנד.

כל צפייה בסרט המנציח את ספרינגסטין על הבמה ובדרכים, מניע אותך באופן כמעט אינסטינקטיבי לביצוע פעולת המשך - לבדוק מהי תחנתו הבאה במסע ההופעות שעשויה להיות רלוונטית עבורך, ואז לברר כיצד ניתן להגיע לשם עם כמה שפחות עצירות ביניים. בהינתן שזו אינה אפשרות ריאלית, נותר לפנות לאופציה היותר ישימה: להאזין לאלבום הופעה של ספרינגסטין והלהקה. וכמה שטוב שהסרט התיעודי הזה מלווה באלבום הופעה כפול.

ייאמר מיד, Road Diary, אינו הסרט הכי טוב ומקיף שראיתי על ספרינגסטין, וגם שמעתי אלבומי הופעה מסעירים יותר שלו מזה החדש המלווה אותו. אך 24 השירים שמרכיבים אותו מציעים מבט עדכני על האיש שנולד לרוץ ולא מפסיק לעשות זאת כבר למעלה מיובל שנים.

כצפוי תמצאו כאן כמה מהקלאסיקות של ספרינגסטין דוגמת Badlends, Born in the U.S.A ו־Glory Days, לצד רגעים שתמיד זרחו בהופעות שלו ובהם Mary’s Place בביצוע אדיר הנמשך תשע דקות (ועוד באצטדיון הבית בניו־ג'רזי), או את Backstreets מתוך אלבום הפריצה שלו, Born to Run, כאן לאורך עשר וקצת דקות מלאות און בהייד פארק בלונדון.

אך מה שהופך את Road Diary למומלץ גם לאלו שמכירים בעל פה תקליטי הופעות גדולים יותר של ספרינגסטין, הם הקטעים שהוא משלב כאן מאלבומו האחרון והמשובח עם האי סטריט בנד – Letter to You, שיצא לפני ארבע שנים, ובהם Last Man Standing.  

אחרי שעתיים ורבע שטעונות בתועפות דציבלים, עיבודים עשירים וחשמל, ספרינגסטין מסיים לבד - עם I’ll See You in my Dreams שבו הוא נפרד מחברי להקתו הראשונה. ולמרות שהשיר נכתב על מקום, זמן ואנשים אחרים, כל מי שאיבד מישהו בשנה האחרונה והארורה כאן, ימצא בו נחמה קטנה.