ח ט ו פ י ם

כדורגל ואיציק זה מילים נרדפות - הוא שחקן מעולה ואוהד שרוף של מכבי תל־אביב, בנאדם צעיר ברוחו. הוא אזרח דני ויש לו גרושה ושני ילדים בדנמרק, שרק חודש לפני החטיפה הוא חזר מביקור אצלם. הוא גם הדוד האהוב על הילדים שלי, ממש כמו אבא שני שלהם. בקיבוץ הוא עבד כאיש אחזקה, אחראי בין היתר על כל מערכות הגז, וגם מאז שהוא בפנסיה הוא ממשיך לעבוד מדי פעם. הוא איש של עשייה, חייב כל הזמן להיות בתנועה.

בשבת ההיא התעוררנו מהאזעקות, וכרגיל בסבבי לחימה כאלה כתבנו לאיציק לשאול מה איתו. הוא ענה לנו עם אימוג'י של אגודל למעלה, כאילו כדי לומר שהכל בסדר. ראינו בטלוויזיה אחרי זה מחבלים בשדרות ובנתיב העשרה, אבל חשבנו שהכל מתרכז שם, בצפון הרצועה. ואז איציק התקשר אליי בהיסטריה, הוא אומר שהדלת של הממ"ד ריסקה לו את היד ויורד לו הרבה דם. אני מנסה להסביר לו בטלפון איך לעשות חסם עורקים, מנחה אותו לחפש בד כלשהו, ותוך כדי אני שומע צעקות ברקע ואנשים מתקרבים אליו. איציק צעק לי אז לתוך הטלפון "דני, זה הסוף, דני, זה הסוף". לא הבנתי על מה הוא מדבר. התקשרתי לבעל של האחיינית שלי, שגר בקיבוץ והוא לוחם, וביקשתי ממנו לגשת לאיציק לעזור לו. הוא ענה לי: "דני, עד עכשיו זרקו עליי ארבעה רימונים והרגתי שני מחבלים, כל מי שיוצא מת". ב־15:00 הוא הצליח להגיע לדירה של איציק, והוא לא היה שם. שאלתי אם אולי פינו אותו, אם יש מצב שהגיע אמבולנס, והוא ענה לי: "אנחנו לבד פה, לא הגיע כלום". ואז עשינו איכון לטלפון שלו, וראינו שבסביבות 12:00 הוא עבר את הגדר לעזה. אחר כך גם הצבא איכן, והוא כבר היה בלב העיר עזה, באזור בתי החולים.

הממשלה הבטיחה לנו שהחטופים שנשארים מחוץ לעסקה יפגשו את הצלב האדום - זה כמו אוויר לנשימה עבורם, במיוחד לפצועים. בינתיים, אנחנו באמת שמחים על כל מי שחוזר - אבל מחכים לקבל אות חיים מאיציק, ובעיקר לראות אותו שוב בבית".

‍

עדן היא ילדת הסנדוויץ' במשפחה שלנו - היא שטותניקית מאוד, אוהבת לצחוק וליהנות מהחיים, ממגנטת כל אדם שרואה אותה. היא בחורה חופשייה מאוד, אין מילה שמתארת אותה טוב יותר, אוהבת לטייל. היא למדה להיות מורה לפילאטיס, וממש לא מזמן קיבלה את תעודת ההסמכה שלה, ובינתיים היא עובדת כברמנית וכמארחת במקומות הכי שווים בתל־אביב. היא רוכבת על קטנוע קטן, ומסתובבת איתו בעיר בין ברים לים.

במסיבה ברעים עדן עבדה כברמנית, והתקשרה אלינו כשהתחילו האזעקות כדי להגיד שסוגרים את המסיבה ומתקפלים. אמרנו לה שאין בעיה, מחכים לך בבית, וחזרנו לישון. אחרי שעה היא התקשרה לאמא, שמענו אותה צורחת וקמנו בבהלה מהמיטה. היינו איתה על הקו עד 11:00. עדן התחבאה במכונית עם שתי חברות שלה שנרצחו, ושיחקה את עצמה מתה. רוב השיחה בעצם היינו בשקט, פשוט החזקנו לה את היד טלפונית. מדי פעם היא סיפרה בלחש שהיא שומעת את הדם של החברות שלה נוזל. היא פחדה נורא. אמרנו לה להקשיב רק לנו, וניסינו להרגיע אותה. לחשנו שאנחנו איתה ושתמשיך להיות בשקט. היא שמעה טנדרים, והתלבטה אם להרים את הראש, חשבה שאולי מגיעה משטרה כדי לעזור. אמרנו לה שלא תסתכן. וכל הזמן ברקע שומעים צרורות של יריות. זה היה נורא. פתאום מישהו שהיה במסיבה פתח את הדלת, וביחד הם התחילו לרוץ. אחרי עשר דקות היא מצאה שיח להתחבא בו. הבחור שהיה איתה נעלם, והיא אמרה לנו שהיא חושבת שתפסו אותו. בתוך השיח הזה היא הייתה שעתיים וחצי, עד שהיא שמעה אנשים מתקרבים ואמרה לנו בטלפון: 'תפסו אותי'. שמענו מישהו אומר בערבית 'ת'על', בואי. היא אמרה לו שהיא לא מבינה, והוא צעק וניתק לה את הטלפון. שם הבנו שהיא נחטפה.

מאז לא שמענו ממנה יותר. אנחנו לא יודעות מה המצב שלה, אבל אנחנו יודעות שנכון ל־11:00 ב־7 באוקטובר היא הייתה בריאה ושלמה - וככה אנחנו דורשות שהיא תחזור".

‍

דורון, האחות הקטנה שלי, עזבה את ניר עוז אחרי הצבא והלכה ללמוד בתל אביב ראיית חשבון. היא התחתנה עם יוני, ונולדו להם שתי בנות, רז ואביב. הם גרים בגנות הדר, ודורון עובדת כרואת חשבון. אנחנו משפחה מאוד קרובה, אבל במיוחד הילדים קרובים לסבתא אפרת - פנסיונרית, אבל חקלאית בנשמה, והנכדים הם האוויר לנשימה שלה. גדי הוא בן הזוג שלה כבר יותר מ-20 שנה, סבא לכל דבר, והוא מרצה לחקלאות - מומחה לתפוחי אדמה ומים. הוא אפילו לימד איזו תקופה במצרים, ואמא הצטרפה אליו לשם.

רביד הוא האח הגדול שלי - בשלן, ציוני גדול שאוהב את המדינה - ויש לו שני ילדים גדולים, שלמזלנו היו אצל אמא שלהם בשבת ההיא ולא בניר עוז.

גם אנחנו לא היינו בקיבוץ כשהכל התחיל, התארחנו במרכז, וכשהתחילו ההפגזות שלחתי לדורון הודעה לשאול מה איתן. היא אמרה שהיא והבנות בממ"ד ואמא מסתובבת בבית עושה כלים. היא וגדי לא מתרגשים מהקסאמים. רביד בינתיים הצטרף לכיתת כוננות, לא לפני שהוא וידא שבת הזוג שלו רויטל והתינוקת עלמא בת הארבעה חודשים בטוחות בממ"ד של השכנים. יותר מאוחר התחלנו לקבל הודעות שחדרו מחבלים לקיבוץ, ודורון כתבה לי שאמא ראתה אנשים בתוך הבית כשהיא נכנסה לממ"ד.

גדי עדכן שהוא בחוץ, מתמקח עם המחבלים. הם ביקשו כסף ואת המפתחות לאוטו. ב-10:00 קיבלתי הודעה מהטלפון של אמא שלי: 'זאת דורון, בבקשה אל תספרי ליוני', בעלה. ב-16:00 כבר הבנו סופית שהן נחטפו: יוני איכן את הטלפון של דורון בחאן יונס. אחרי שעה גם ראינו את דורון, את רז ואת אמא שלי בסרטון של חמאס, ואנחנו משערים שגם אביב שם. גדי כנראה נחטף בנפרד, הבן שלו מצא לפני שלושה ימים תמונה שלו בידי חמאס. את רביד לא מצאנו באף רשימה -לא בהרוגים ולא בחטופים - ורויטל ועלמא ניצלו.

הבית שלנו בניר עוז עומד, אבל אין לנו משפחה לחזור אליה. רבע מהקהילה שלנו איננה - חטופים, נעדרים או מתים. אנחנו לא יודעים אם נוכל לחזור אי פעם לגור שם. לא אכפת לנו מהבית שעומד, אנחנו רוצים שהמשפחה שלנו תחזור".

ב-24 בנובמבר, במסגרת הפעימה הראשונה של עסקת השבויים, דורון כץ אשר ושתי בנותיה, רז ואביב, חזרו לישראל. ב-28 בנובמבר פורסם כי נקבע מותו של רביב. גדי עדיין בידי חמאס.

‍

שושן, אחות של אבא שלי, נולדה בבארי. היא הקימה את ארגון Fair Planet, שנועד לסייע לחקלאות במדינות עולם שלישי. בעלה, אבשלום - אבשל, דוד שלי - נרצח בשבת בבוקר. הם גידלו יחד בקיבוץ שלושה ילדים  - עדי, יובל ושקד. עדי עזבה את בארי לפני שלוש שנים עם בעלה טל וילדיהם נווה ויהל, בגלל המצב הביטחוני. בשבת ההיא הם היו בקיבוץ כי הם באו לחגוג את סוכות. היא פסיכולוגית, והיא באמת אישיות מטפלת כל כך ואמא אכפתית ומדהימה. יש בה משהו טהור. היא וטל ביחד כבר 15 שנה, וגם הוא מטפל. נווה, הבן שלהם, הוא ילד מיוחד, מקסים וטוב לב. אין בו ביישנות, הוא כולו מתמסר, וכל פעם שאנחנו באים הוא רץ אלינו ומחבק אותנו. הוא נורא אוהב כדורגל, והדבר היחיד כמעט שנשאר מהבית של שושן ואבשל זה נעל הכדורגל שלו, והכדור שלו. יהל, אחותו הקטנה, היא ילדה מצחיקה ויפהפייה עם תלתלי זהב. היא אוהבת שאני מקריאה לה ספרים, וכל פעם שהיינו מגיעים לקיבוץ אבשל היה פורס מחצלת על הדשא והיינו שוכבות שם בשמש, מדברות. היא ילדה כובשת, כל אחד מתאהב בה.

לפני בערך חודשיים חגגנו יום הולדת ללילך - האחות הקטנה של אבא שלי ושל שושן, שנרצחה עם בעלה אביתר והמטפל שלו פול. זאת הייתה הפעם האחרונה שהייתי בקיבוץ. בשבת הנוראה ההיא, 7 באוקטובר, היינו כולנו במתח. אמא שלי הסתמסה עם לילך ושושן מ־7.30 בבוקר עד אחרי 9:00 ומאז נותק הקשר. לא שמענו מהן כלום. אחרי זה אמרו לנו שכל בני המשפחה שלנו מוגדרים כחטופים, ואז גילינו שפול נרצח, ואז אביתר, ואז אבשל. בזמן שהיינו בשבעה על אביתר, הגיע קצין לעדכן על לילך.

זו תחושה קשה של חוסר אונים, בלי לדעת כלום. ואני פשוט מתגעגעת למשפחה שלי, רוצה אותם פה, ועכשיו. זה לא התפקיד שלי לדעת איך לעשות את זה, וזה הזוי שאני צריכה להיאבק על זה. זה צריך להיות ברור לכולם - החזרת החטופים היא בראש סדר העדיפויות".

ב-25 בנובמבר, במסגרת הפעימה השנייה של עסקת השבויים, שושן, עדי, נווה, יהל, שרון ונעם חזרו לישראל. טל שוהם עדיין בידי חמאס.

‍

אוהד ואני הכרנו באוניברסיטה, הוא למד גיאולוגיה שנה מתחתיי. אחרי כמה שנים נפגשנו בעין גדי, ומשם זה סיפור אהבה. הוא אבא מדהים, מצחיק כזה שעושה הכל למען הילדים שלו. איתן חולה על כדורגל, וילד מאוד חכם, שבדיוק התחיל את כיתה ז' בכיתה מדעית. הוא מאוד חברותי, כריזמטי. גם מאוד אוהב לקרוא ספרים, במיוחד את ספרי 'פרסי ג׳קסון'. הזמנתי לו את הספר השישי כשהוא יצא, ואחרי ה־7 באוקטובר קיבלתי הודעה שהספר הגיע. אספתי אותו, הוא מחכה לו פה אצלי כשיחזור.

בשבת ההיא התעוררנו ב־6:30 לאזעקות, והלכנו כולנו לממ"ד. בשלב מסוים התחלנו לשמוע ירי מקלעים על הבית מבחוץ, ולהריח את השריפה. הדלת של הממ"ד שלנו לא נסגרה, כי הידית נשלפה, לכן אוהד החליט שהוא יוצא וטורק עלינו את הדלת - כי זו הדרך היחידה לסגור אותה. הוא אמר לנו מעבר לדלת שהוא אוהב אותנו, וכתב לחברים שהוא שומע את המחבלים ולא נשאר לנו הרבה זמן. סביב 10:00 הם נכנסו לבית, ירו באוהד והצליחו להיכנס לממ"ד. ארבעה מחבלים חמושים על מדים כיוונו אלינו את הנשק, והכריחו אותנו לצאת. ראינו את אוהד יושב פצוע, הוא אמר לנו שנלך איתם ושהוא אוהב אותנו. אחד מהם צילם אותי, והתחננתי בסרטון שיקחו אותי ולא את הילדים. הם לקחו את איתן על אופנוע אחד ואותי עם הבנות על אופנוע אחר ונסעו לגבול. כשכבר ראינו את הישוב העזתי שמול ניר עוז, הופיעו שני טנקים. המחבלים נלחצו והתחילו לירות לכל כיוון, האופנוע שלנו נפל על הצד, והאופנוע עם איתן המשיך הלאה ולא ראיתי אותו מאז. ברחנו, בפיג’מות, יחפות, התחלנו לרוץ דרך השדות. הטילים שרקו לנו מעל הראש. הגענו למפעל של הקיבוץ, שלא היה שרוף וראינו אוטובוס מגיע - זה היה האוטובוס הראשון עם חיילים שהגיע לניר עוז. אחרי כמה זמן נכנסו אלינו הביתה, ולא מצאו את אוהד. כמה ימים אחר כך קיבלנו הודעה שהוא נחטף.

אחותי הביאה לי מדבקה של ביחד ננצח, אני לא מסוגלת להדביק אותה על האוטו. כי הובסנו. עד שלא יחזירו אותם, את כולם. אין ניצחון".

ב-27 בנובמבר, במסגרת הפעימה הרביעית של עסקת השבויים, איתן חזר לישראל. אביו אוהד עדיין בידי חמאס.

‍

לעומר יש לב ענק, הוא חבר מדהים. אנחנו חברים כבר 14 שנה, והוא תמיד שם לתת עצה, לעזור. הוא אחד כזה שיודע הכל, אינטליגנט בצורה מיוחדת, אבל גם מאוד מאמין בעבודה קשה והתמדה - בכיתה י"א התחיל לעבוד במסעדה כמלצר, מהר מאוד נהיה אחמ"ש, ובשנה האחרונה הוא כבר מנהל את המקום. אנחנו מאוד אוהבים לצאת לאכול ביחד, ועומר הוא מהמתפנקים, כזה שיוצאים איתו עם חשבון מאוד גדול - אוכלים הכל, טועמים הכל, קוקטיילים ויין. הוא גם מאוד אוהב מסיבות, כל שבוע הולך לרקוד ונהנה מהחיים.

למסיבה ברעים עומר קנה כרטיס באופן הכי ספונטני, ביום לפני כן, עם חברה טובה אחרת, קים דמטי. הם הגיעו למסיבה ב־5:30, וקצת אחרי שהתחילו האזעקות הוא שלח לנו בקבוצה של החברים בווטסאפ תמונה של קים ושלו במיגונית. לאמא שלו הוא כתב שיש ירי חי ושהוא מת מפחד. כמה שעות אחרי זה, ב־11:11 - שזה סימן של אופטימיות מבחינתנו - ראינו את הסרטון שלו בטלגרם. הוא נמצא על טנדר עם מחבלי חמאס וגופות מסביב. אחר כך ראינו גם תמונה שלו כפות על שקי חול, וגילינו שקים נרצחה במסיבה.

אנחנו דואגים לו כי יש לו קרוהן וקוליטיס, שהמצב שלהן מחמיר במצבי לחץ, והוא גם בלי תרופות שם, אבל אנחנו מנסים לשמור על אופטימיות. אנחנו באים לכיכר כל יום, מנסים להעלות מודעות, ובאמת־באמת מאמינים שיהיה טוב. הכי חשוב לנו שהוא יקבל את התרופות שלו, כי זו מחלה מאוד מסוכנת.

החבורה שלנו עברה המון, איבדנו חבר קרוב בפיגוע לפני שנה, עידו ברוך ז"ל, ועכשיו את קים, אבל אנחנו אופטימיים ועם חיוך על הפנים. רק מבקשים דבר אחד: אסור להפקיר את הגברים, במיוחד את הגברים החולים. צריך לעשות הכל כדי שכולם יחזרו, כדי שעומר יחזור".

‍

אנחנו שלושה אחים - אלעד הוא האמצעי ואני הכי צעירה. הוא חקלאי במקצועו, וחבר בצוות הכבאות של הקיבוץ - איש מאוד קהילתי, קיבוצניק אמיתי, ששותה בירה עם החבר'ה בפרלמנט של שישי. והוא גם דוד מסור, שלוקח את כל האחיינים למשחקים של מכבי חיפה ולטיולי בר־מצווה בחו"ל. חנה, אמא שלנו, היא פנסיונרית של מערכת החינוך בקיבוץ, שגידלה דורות של ילדים בתינוקייה. היא אישה חברותית מאוד, תמיד מתעניינת בכולם, תמיד שואלת לשלום כל מי שהיא רואה. היא אדם מכיל ומאכיל, במיוחד עם הילדים והנכדים - אנחנו תמיד רבים איתה שלא תיתן להם יותר מדי ממתקים, ואז היא מעבירה להם מאחורי הגב. אני מבטיחה שכשהיא תחזור אני לא אריב איתה על זה יותר, שתיתן להם כמה שהיא רוצה.

בשבת ההיא, ב־6:30, אלעד כתב בקבוצת הווטסאפ של האחים שיש אזעקות, ואחרי 20 דקות שיש מחבלים שנראים כמו חיילים ומסתובבים בקיבוץ. ואז התחילו עוד ועוד הודעות בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ מאנשים ששורפים להם את הבית, והם מתחננים לעזרה - אבל אף אחד לא בא. עד שהצבא הגיע, אחרי שמונה שעות, כבר לא נשאר אף מחבל בקיבוץ - הם הספיקו לא רק לרצוח, לחטוף ולבזוז, אלא גם לפנות את הגופות של המחבלים שנהרגו בקרב מול כיתת הכוננות.

אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה. את אבא שלנו, רמי, מצאו ירוי בממ"ד, ואחרי זה התפרסם סרטון של חמאס שממנו גילינו שאמא נחטפה. על אלעד אנחנו יודעים עוד פחות: הוא שלח לנו הודעות קוליות ששומעים בהן יריות והוא אומר שצריך לשמור על חוסן. כשהתקשרתי אליו ב־9:45 והוא פשוט אמר לי 'כרמית, אני לא יכול לדבר איתך, יש אצלי מחבלים בבית'. וזה הדבר האחרון ששמענו ממנו.

חייבים להציל את כל מי שעוד אפשר - אמא שלי, אח שלי וכל שאר החטופים. הם בחיים, ואין להם זמן. ממשלת ישראל צריכה לעשות הכל - ומהר. עכשיו. הם לא ישרדו שם. המחדל הזה קרה במשמרת של הממשלה הזו, והיא חייבת לפעול לתקן את זה. לא יכול להיות שהניצחון הצבאי יהיה מעל החטופים בסדר העדיפויות - אין ניצחון בלעדיהם".

ב-24 בנובמבר, במסגרת הפעימה הראשונה של עסקת השבויים, חנה קציר חזרה לישראל. בנה אלעד עדיין בידי חמאס.

‍

אלון בחור מאוד יצירתי, כותב, אוהב קולנוע, והחלום שלו לכתוב תסריט. כבר דיברנו על זה אפילו שהוא יכתוב סרט על החיים של אבא, וגם יביים, וכל האחים ישחקו. הוא גם תמיד זה שכותב את המערכונים של פורים בקיבוץ. עכשיו הוא בטח כבר כותב את התסריט על כל מה שקורה.

הוא גר בשכונה של הצעירים, מה שהצבא הגדיר אחרי 7 באוקטובר כ'שביל הגיהינום': משם הייתה הפריצה של הגדר שדרכה חמאס נכנסו, וכל הכוחות שניסו להגיע לשם נהרגו. נחטפו משם חמישה צעירים, שניים מהם מקבוצת אשל - קבוצת הגיל של אלון בקיבוץ. כשרק התחילו האזעקות, עשינו סבב טלפונים לכולם, חשבנו שזאת הסלמה רגילה, ואלון אמר לנו שהוא בסדר, ומתמגן. בדיעבד אנחנו יודעים שהוא הסתמס עם חבר שהיה בתאילנד, כתב לו שיש מלא מחבלים מסביב. החבר הזה אמר לו להודיע לאמא שלו, והוא ענה לו 'השתגעת? יהיה לה התקף לב'. ב־9:45 הוא כתב ליונתן שנכנסו אליו מחבלים הביתה, ויונתן כתב לו שיהיה בסדר, שהוא חזק ושהוא סומך עליו. הוא שלח לו לב, ואז נותק הקשר. אחד השכנים שלו כתב למשפחה שלו שהוא רואה את המחבלים חוטפים את אלון, וזו העדות היחידה שיש לנו בעצם על המצב שלו. שעתיים אחרי ההודעה ההיא, השכן ההוא נרצח.

אנחנו מבינים את הרעיון מאחורי העסקה שנחתמה ועומדת לצאת לפועל, ואנחנו מבינים את המורכבות שלה. ברור לנו למה מחזירים קודם את הילדים - אבל גם אלון הוא ילד, ילד של אמא. אנחנו מקווים שלפחות הם ביחד, כל החבר'ה שנחטפו מהקיבוץ. ושזה אולי נותן להם כוח. אנחנו יודעים שהוא חזק, ואנחנו בטוחים שהוא יודע שאנחנו עושים הכל ולרגע לא מרפים. יש סיכוי שבעתיד הוא יגיד לנו שעשינו לו פדיחות, אבל אנחנו לא ננוח עד שהוא יחזור".

‍

דורון בחורה מהממת, חיצונית ופנימית. מאוד אוהבת ילדים ולעזור לאנשים, ובעיקר אוהבת חיות - היא אחות וטרינרית, וכל מי שנתקל בה מבקש ממנה לבוא לראות את הכלבים שלו. כל פעם שיש סבב לחימה היא מגיעה למרפאה, למרות האזעקות, כדי לטפל בחיות שנמצאות שם. חוץ מזה, היא גם דודה במשרה מלאה, מבלה המון עם הילדים של ימית ומפנקת אותם.  

בשבת ההיא כל אחד מאיתנו היה בבית שלו בקיבוץ, ודור היה בבית שלו בראשון־לציון. דורון גרה בשכונה של הצעירים, איפה שרמת ההרס והפגיעה הייתה הגדולה ביותר. זמן קצר אחרי שהתחילו האזעקות, שמענו מחבלים בקיבוץ. היינו בקשר בקבוצה המשפחתית בווטסאפ, וכל הזמן אמרנו שתכף כיתת הכוננות תגיע ולא לדאוג. לא ידענו שבשלב הזה כבר רצחו את רובם. ב־10:20 בערך היא התקשרה ואמרה שהיא שומעת את המחבלים מנסים להיכנס אליה הביתה. שמענו ערבוב קולות, והטלפון שלה נדם. לחברות שלה היא הספיקה גם לשלוח הודעה קולית, שתפסו אותה.

כשהכל נגמר וכוחות הביטחון הגיעו אליה הביתה, לא מצאו שם גופה או דם. החדר לא היה שרוף, והבנו שהיא הוצאה ממנו. אין תיעוד שלה בעזה, אין תיעוד שלה נלקחת, אין תיעוד שלה בחיים. בהתחלה היא נחשבה ל'נעדרת', ואז הסטטוס השתנה ל'ככל הנראה חטופה'. וככה, על זה, אנחנו עומדים מאז. קשה לנו שכמו שאנחנו לא יודעים מה איתה, היא גם לא יודעת מה איתנו - אנחנו מפחדים שזה יחליש אותה, דווקא עכשיו כשהנפש שלה זקוקה לכמה שיותר חוסן.

הופקרנו ב־7 באוקטובר. ולא ניתן שיפקירו את האהובים שלנו שוב. כולם צריכים לחזור הביתה - כולם כולל כולם".

‍

אלכס הוא אבא מדהים. הבן שלנו בן שנתיים וחודש, הם מטיילים ביחד המון, הולכים לים הרבה, והילד פשוט משוגע עליו. הוא מתגעגע מאוד מאז 7 באוקטובר, ולא ממש מבין את זה עד הסוף, הוא כל הזמן שואל איפה הוא ומחפש אותו.

הוא מסוג האנשים האלה שאוהבים מאוד לעזור, ומתנדב בארגון 'ידידים', אבל גם חבר בקהילת הג'יפים הארצית, גולש, ומאוד אוהב את הטבע. יש לו חברה לברים אקטיביים, והוא היה מנהל הבר במסיבה ברעים. מהרגע שהתחילו האזעקות בבית היינו בקשר רציף, הוא אמר שהוא בחפ"ק של המשטרה ושהכל בסדר. אבל אז הגיעה שיחה שבה הוא כבר אמר ששומעים ירי. אחרי זה הוא ברח עם עוד כמה אנשים ליער בארי, ושם הם התפצלו. השיחה האחרונה שלי איתו הייתה ב־9:00 ביער בארי - הוא אמר שהוא בסדר, וידבר איתי. הם היו חמישה בסך הכל שהתחבאו ביחד, וארבעת האחרים שרדו. הבחור האחרון שהיה איתו סיפר שכשהם שמעו רעשים הם התחילו לרוץ, ואלכס נשאר להתחבא בשיח. מאז אין לנו מושג מה קרה לו. במשך 18 ימים הוא היה נחשב לנעדר, ואז הודיעו לנו שהוא חטוף. לא אמרו איך יודעים, ועל סמך מה.

אין לי ברירה אלא להיות חזקה - יש לנו ילד, אני בהיריון, וצריכה לשמור עליו ועל עצמי. אנחנו נשארים באשקלון, ומחכים לאלכס בבית. אין לי שום כוונה לעזוב. וזה קשה - ילד בלי מסגרת ועם אזעקות - אבל אנחנו שורדים. עכשיו, אחרי שהפקירו אותנו פעם אחת, צריך לדאוג שלא יפקירו אותם שוב. זה לא מגיע להם. חייבים להחזיר את כל החטופים הביתה, וכמה שיותר מהר. הזמן לא משחק לטובתנו".

מאז שאנדרי היה צעיר הוא רצה לעלות לארץ, ולפני שנה וחצי הוא הגשים את החלום הזה דרך פרויקט 'מסע'. הוא עלה לבד, המשפחה שלו נשארה ברוסיה - אמא שלו הגיעה כדי לסייע במאמצים להחזירו - והוא מאוד אוהב להיות פה.

הוא מאוד אוהב את הים, ואנחנו הולכים לשם המון. בהכשרה שלו הוא מעצב גרפי - הוא למד עוד ברוסיה - אבל הוא גם מצלם, עורך וידאו, מנגן בגיטרה ומופיע כדי־ג'יי. בחור נורא מוכשר, מאוד מחובר למוזיקה, שחורש את כל הארץ בטיולים. בשגרה הוא עובד בבר בפלורנטין, אבל הוא לקח עבודת אבטחה במסיבה ברעים כמשהו צדדי. בכלל לא ידעתי שהוא הולך לשם, ופתאום הוא שולח תמונה ממסיבת טבע. ועוד שלושה ימים. אפילו כעסתי עליו, וגם חשבתי להצטרף אליו, אבל בסוף לא עשיתי את זה.

בשבת בבוקר קמתי מהאזעקות ושלחתי לו הודעה אם הוא שומע מה קורה. הוא אמר שכן, 'יורים עלינו מכיוון אחד ומצד שני רקטות, אבל הכל טוב'. הוא כזה, כל הזמן אומר לכולם שהכל בסדר והכל טוב ונדבר. הוא גם אמר שכנראה ברוסיה מגזימים עם החדשות ושלא נתייחס למה שמדווחים שם. לחברים שלו הוא דווקא סיפר על הזוועה: הוא אמר שיש גופות בכל מקום, שהוא לא יודע מה לעשות, ואז נותק הקשר. אחרי שלושה שבועות שהוא היה בסטטוס נעדר, שני קצינים פגשו אותנו והודיעו שהוא חטוף. הוא לא היה באף סרטון או משהו כזה, אבל כנראה שיש מידע מודיעיני שאומר שהוא חטוף.

אסור לתת לנושא החטופים להישכח. כבר עכשיו אנשים רואים אותנו עם חולצה של אנדרי או תולות פוסטרים, ואומרים 'שתדעו, אין מצב שתהיה עסקה'. מרגיש שיש נגדנו אנטי, כי אנחנו רוצים שזה יקרה כבר עכשיו, ולא משנה מה המחיר. החטופים חייבים להיות חלק מהשיח כל יום, כל הזמן. חייבים להזכיר אותם עד שהם יחזרו הביתה. אם הם לא יחזרו, זו תהיה טראומה נוספת לכולנו. אני נלחמת על זה שכולם, כולם, יחזרו הביתה".

בר עבד במסיבה ברעים באבטחה, ללא נשק. בשבת בבוקר, כשהתחילו האזעקות, סבתא שלו דיברה איתו, והוא אמר לה שבגלל הטילים הם מקפלים הכל וזזים. זאת הייתה השיחה האחרונה שלו עם מישהו מאיתנו, את כל השאר אנחנו יודעים רק מעדויות של אנשים: מיד אחרי נפילת הטילים בר ועוד חבר הלכו לפתוח את הציר לכביש 232, כדי שהחבר'ה מהמסיבה יוכלו לצאת וכדי להגיד לאחרים לא להגיע. בזמן שהם פתחו את הציר, הגיעו מחבלים מחופשים לשוטרים, במכוניות משטרה, והתחילו לירות. בר, במקום להציל את עצמו, עזר לפנות פצועים ולטפל בהם – הוא התנדב לפני כן כחובש – וככה הוא שם למישהי חוסם עורקים והעלה פצועים על טרקטורים. אחרי זה הוא חזר לחדר הפיקוד של האבטחה במסיבה, ואז התחילו להגיע מחבלים בכמויות, על האמרים, עם מכונות ירייה. בר ומי שהיו איתו לקחו את הנשק מהשוטרים שנהרגו, אבל בקושי היו להם מחסניות. אחר כך הגיע מחבל עם אר־פי־ג'י וירה עליהם – ומכאן והלאה אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה. סביב הצהריים הגיע אלינו סרטון מהטלגרם, שרואים בו את בר קשור בידיים וברגליים, עם חבל סביב הצוואר. מישהו משך לו את החבל למעלה, ובר צעק את השם שלו. למחרת קיבלנו את ההודעה הרשמית שהוא חטוף.

אנחנו כולנו גמורים מזה. בר הוא ילד מקסים, בן בכור למשפחה עם ארבעה אחים, מפרנס לבד את הבית מאז התאונת דרכים של אבא שלו, בחור אהוב עם המון חברים, מאוד אוהב לשחק כדורגל או בסוני עם האחים שלו. אנחנו לא יודעים אם הוא מתחת לאדמה או מעל האדמה, אם הוא פצוע או לא – אבל אנחנו יודעים שהוא חייב לחזור, ואנחנו מאמינים בלב שלם שהוא יחזור. הלוואי שמראים להם שם עיתונים, ושהוא יראה את זה.

ממשלת ישראל אחראית למה שקרה, והיא צריכה להחזיר את כולם – ילדים, גברים, נשים, חיילים. כולם ביחד. שלא יהיה מצב שמטפטפים את החטופים. אם יש איזושהי אפשרות לעסקה, גם אם זה אומר להחזיר מחבלים עם דם על הידיים, חייבים לעשות את זה. העיקר שיחזירו אותם עכשיו, שלא יהיו פה עוד רון ארד או גלעד שליט".

אמא של כרמל, כנרת, נרצחה בשבת ההיא, ואנחנו לא יודעים אם כרמל יודעת את זה בכלל. שתיהן היו שוחרות שלום גדולות, הן התחבאו בממ"ד עם אלון, אח של כרמל, עם אשתו ירדן ועם הבת שלהם גפן. גם אשל, בעלה של כנרת, היה בבית, ובדיוק כשהמחבלים נכנסו הוא היה בשירותים והיא סימנה לו להתחבא שם ולהיות בשקט. בדיעבד זה באמת היה החדר היחיד שהם לא נכנסו אליו - הם אמנם ירו לתוך האמבטיה, אבל פיספסו אותו, ולא ניסו לפרוץ את הדלת. משם הוא ראה את כרמל נחטפת - בריאה, על הרגליים, עדיין עם בגדי הריצה שהיא תיכננה לצאת אליה לפני שהכל התחיל. גם את כנרת הוציאו החוצה, וראינו סרטון בטלגרם שבו רואים אותה מובלת ביחד עם עוד חמישה חברי קיבוץ. חשבנו שזה סימן חיובי, הוכחה שהיא בחיים, אבל כעבור 24 שעות התפרסם הסרטון שבו רואים אותם שכובים על הקרקע, כשכתמי דם סביבם. מתרגום הסרטון הבנו שהתוכנית הייתה לחטוף אותם, אבל כנראה הטנדר לא הגיע, אז החליטו להיפטר מהם.

את ירדן, אלון וגפן המחבלים הכניסו למכונית שהם גנבו, כשבבגאז' היה עוד חבר קיבוץ, אבל בשלב מסוים המחבלים נתקלו בטנק והם ניצלו את ההזדמנות כדי לברוח. הם התחבאו, ואז ירדן נתנה את גפן לאלון ואמרה לו לרוץ איתה, בזמן שהיא התחבאה מאחורי עץ. זאת הייתה הפעם האחרונה שהוא ראה אותה, או שמישהו ראה אותה. מצאו עקבות ליד העץ, אבל לא סימני מאבק או דם, מה שמעלה את התקווה שהיא נחטפה בחיים. אלון וגפן הסתתרו במשך שמונה שעות בערך, הוא אמר לה שמשחקים מחבואים וצריך להיות בשקט. רק אחר־כך הוא חזר לקיבוץ, נופף לכיתת כוננות במגבת לבנה כדי שידעו שהוא ישראלי, ואז התקשר לאבא שלו ואמר לו: 'אבא, אני בחיים, גפן איתי, ואני לא יודע מה עם ירדן'.

כרמל וירדן שתיהן מגיעות מהעולם הטיפולי - כרמל מרפאה בעיסוק, שהייתה אמורה להתחיל שנת לימודים חדשה בתואר השני שלה, ותמיד כשרואים אותה היא עם מזרן יוגה על הגב. ירדן היא פיזיותרפיסטית, שהתמחתה בגריאטריה - זה דורש המון חמלה וסבלנות, ומשתקף בעיניים הטובות שלה. אנחנו מקווים שהן, וכל החטופים, יחזרו כמה שיותר מהר - המדינה חייבת את זה להם, ולנו".

הפעם האחרונה שדיברתי איתה הייתה בשבת ההיא בסביבות 7 וחצי בבוקר. כתבתי לה אחרי שהיו קצת בומים באזור המרכז, ידעתי שהיא קרובה לאזור של העוטף, ואחרי כמה דקות היא כתבה לי ‘אמא, אני שומעת פיצוצים ויריות’. חשבתי שזה משהו טריוואלי, כי היא נמצאת קרוב לעזה. לא הבנתי את גודל האירוע. רק כשהיא כתבה לי ‘אמא, תתפללו עלינו’, נפל לנו האסימון. אף פעם לא שמעתי ממנה משפט כזה. ניסיתי להתקשר אליה או לכתוב לה בווטסאפ, אבל היא לא ענתה. הטלפון הפסיק להיות זמין.

בשבת בערב, כשהצבא השתלט על האזור ועדיין לא שמענו ממנה, התחלנו לדאוג שאולי קרה הנורא מכל. ואז, בראשון בלילה, זיהינו אותה בסרטון של החטופות, ראינו את הראש שלה מבצבץ, וישר ידענו שזו היא למרות שבסך הכל רואים ראש וקוקו קטן. ברביעי נמסר לנו באופן רשמי שהיא 'נעדרת', וכמה ימים לאחר מכן אמרו לנו שהיא חטופה.

דניאלה - אנחנו קוראים לה גם דנה - היא הבת שלי ושל בן־זוגי רן, והאחות הגדולה של נועם בת ה־15. ילדה כל כך יפה, מצחיקה, אהובה וחברותית, ותמיד מדביקה אליה אנשים. היא מנגנת על פסנתר, שרה וכותבת. בחטיבה ובתיכון היא למדה בכיתת מוזיקה, והמוזיקה מאוד מרכזית בחיים שלה. רק לא מזמן עברנו לבית חדש, ועיצבנו אותו כך שיהיה מקום לקנות לה פסנתר כנף - זה היה החלום שלה. היא עדיין לא הספיקה לנגן עליו מספיק, אני מקווה שהיא תחזור ותנגן עליו בקרוב.

דניאלה חולמת להיות זמרת, אז עד שהיא תחזור אלינו החלטנו לעזור לה להגשים לה את החלום. רועי, החבר שלה מאז גיל 12, כבר הפיק איתה כמה שירים, אבל הם לא עבדו עליהם עד הסוף. אז עכשיו הוא פנה למפיק המוזיקלי שקל, שגם גילה את יסמין מועלם שדניאלה מעריצה, ויחד הם עובדים להוציא לאור את השירים שלה. צריך להחזיר את כל החטופים הביתה, ועכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי - ואנחנו דואגים לכך שכשדניאלה תחזור, החלום שלה להיות זמרת יתגשם”.

הכל כזה קליל אצל אלמוג, הוא כזה קול - שמח, חייכן, לוקח הכל בהומור, בקלות. בחור אופטימי. הוא בן אדם חם ואוהב, כריזמטי, תמיד סוחף אחריו את החברים ואת המשפחה. הוא השתחרר מצה"ל לפני ארבעה חודשים ועבד בכל מיני עבודות זמניות, אבל ביום ראשון אחרי המסיבה ההיא הוא היה אמור להתחיל עבודה חדשה, בהייטק. הוא חיכה לזה הרבה זמן, עבודה רצינית, שהוא ממש חיכה לה. המסיבה הייתה אמורה להיות הפורקן האחרון שלו.

בשבת בבוקר הוא התקשר ברבע לשמונה, שאל אם אנחנו רואים חדשות. הוא אמר שהצבא סגר את המסיבה, שיש רקטות מכל כיוון ושיורים עליהם. הוא עוד לא הבין מה קורה, ואנחנו בטח שלא הבנו. הוא אמר שיהיה איתנו בקשר כל חצי שעה, אבל לא דיבר איתנו מאז.

פתחנו את הטלוויזיה כדי להבין מה קורה, ובמקביל פירסמנו את התמונה של אלמוג בכל מקום. לקראת השעה 13:00 פנו אלינו חברים של המשפחה ואנשים מהפייסבוק שזיהו אותו באחד הסרטונים, אבל לא היו בטוחים. הם העבירו לנו שנראה, וישר ראינו שזה הוא. גאות ישר נפלה על הרצפה והתחילה לבכות. עלו לנו לראש שמות של חטופים שלא חזרו, פחדנו שלא נראה אותו יותר. עכשיו יש לנו תקווה. אנחנו יודעים שהוא בחיים, ולצערנו הרבה צעירים מהמסיבה הזו כבר אינם בחיים. המשפחה והחברים נותנים לנו המון מוטיבציה להמשיך, ומגיעים לתמוך. גם אנשים שלא מכירים אותנו מדברים איתנו ונותנים לנו תקווה. אנחנו מנסים להיות אופטימיים, ומאמינים שלחץ של מדינות בעולם יפעיל לחץ גם על הממשלה שלנו לפעול לחזרתו של אלמוג ושל כל החטופים".

‍

אנחנו ארבעה אחים - אני הכי קטנה, ועמרי מעליי, השלישי. ואנחנו בכלל במקור מהצפון, מיסוד המעלה, אבל לעמרי היה חבר טוב מנחל עוז, והוא היה נוסע הרבה לבקר אותו. ככה הוא התאהב בקיבוץ הזה, ולפני 12 שנה הוא פשוט עבר לשם. הוא למד שיאצו, ויש לו סטודיו לטיפולים, ובמקביל הוא גם עובד בנוי של הקיבוץ. כולם מכירים אותו בזכות החיוך שלו - הוא אדם מאוד חברותי, מאוד נעים, משרה רוגע. גם רואים את זה בתמונה שלו.

לפני ארבע שנים, במהלך הקורונה, עמרי הכיר את בת הזוג שלו, לישי. יש להם עכשיו שתי בנות: רוני בת השנתיים ועלמא בת החצי שנה. בשבת ההיא, כשהכל התחיל, הם היו בממ"ד בבית. המחבלים השתמשו בנער בן 17 מהקיבוץ כדי לבקש מאנשים לפתוח את הממ"ד. הוא הגיע אליהם, ואמר שאם לא יפתחו לו הם יפגעו בו, אז כמובן שהם פתחו לו. אחר כך הוא נרצח.

רוני, שישנה בממ"ד, התעוררה למראה של אנשים זרים ורובה שמכוון אליה. המחבלים תפסו אותם, הוציאו את כולם לסלון והחליטו להעביר אותם לשכנים. הם הושיבו אותם שם במטבח עם שתי אזרחיות אמריקאיות שדיברו ביניהן באנגלית, ואחרי שעה הודיעו שהם לוקחים איתם את עמרי, בחור נוסף שהיה שם ואת שתי האמריקאיות. הם יצאו, והמחבלים אזקו אותם. לישי הספיקה להגיד לעמרי שהיא אוהבת אותו, וביקשה שלא יהיה גיבור, ושיעשה כל מה שהם מבקשים ממנו לעשות.

אבא שלי מפגין מול הקריה כבר כמה ימים. אנחנו אומרים שצריך לעשות הכל, ללחוץ בכל דרך ולא לתת להם סיוע הומניטרי. אי־אפשר להיכנע לבקשות שלהם ושאנחנו לא נקבל כלום. קודם שיחזרו הביתה בריאים ושלמים".

‍

לירי כל היום מסתובבת, מטיילת, אף פעם לא סתם יושבת בבית. יש לה מלא חברים מכל הארץ ואפילו מהעולם, אנחנו אף פעם לא יודעים מאיפה היא מביאה אותם. והיא בחורה חזקה שלא דופקת חשבון לאף אחד. תמיד צריך לחכות לה כשהיא מתארגנת, בגלל זה אנחנו קוראות לה 'חיזי חילזון', אבל היא, מבחינתה, הכל טוב. 'לא צריך להתעצבן, העולם יפה', היא תמיד אומרת לנו. ככה היא.

בשבת ההיא, אמא דיברה עם לירי בשש וחצי בבוקר, והיא סיפרה לה שהן הוקפצו מהמיטה כשהן שמעו בומים. שלושה ימים לפני זה היא סיימה קורס תצפיתניות, וכבר היא הייתה בנחל עוז, בהתחלה של חפיפה. היא צילמה לנו את עצמה במיגונית, אבל היא נראתה רגועה, רגילה. היינו אמורים לנסוע לבקר אותה, ואמרנו לה שאנחנו מבינים שהפגישה היום מבוטלת. בכלל לא הבנו את גודל האירוע, עוד לא היה אז כלום בטלוויזיה אפילו. רק אחרי איזה 45 דקות היא התקשרה שוב, כבר שמענו יריות, והיא אמרה שיש חשש לחדירת מחבלים. אמא הציעה שאולי הן ילכו לממ"ד, כי המיגונית פתוחה, והיא אמרה שהיא אפילו לא יודעת איפה זה. אחרי 10 דקות בערך היא שלחה הודעה בקבוצה המשפחתית: 'ירו עלינו, לא נפגעתי'. ניסינו להשיג אותה שוב ולא הצלחנו.

בשבת בלילה חברים שלנו ראו סרטון שבו רואים את לירי יושבת בהאמר צבאי, מבוהלת מאוד, עם עוד שלוש בנות - כשהן מובלות בעזה. הציגו אותן כמו שלל. כמה ימים אחרי זה ראינו עוד סרטון שבו רואים איך מעלים אותן לג'יפ. רואים אותה על הרגליים, אז אנחנו יודעים שהיא נלקחה בריאה - וככה אנחנו דורשים שהיא תחזור. אל תפקירו את החיילים שלנו שוב.

באפריל האחרון בן הזוג של לירי נפצע בפיגוע דריסה. היא ליוותה אותו, האמינה שהוא יהיה בסדר, וקעקעה על הגוף FAITH - תקווה. עכשיו, גם אנחנו עשינו את הקעקוע הזה, כי אנחנו מאמינות באמונה שלמה שהיא תחזור אלינו הביתה".

‍

‍

אנחנו חמישה אחים: אסנת היא הבכורה, יוסי אחריה, ואז מיד אלי, אני, והילה בת הזקונים. אנחנו מאוד קרובים, לא רק בגיל אלא גם בלב. משפחה מאוד מאוחדת, תומכת. יוסי ואלי הם היהלומים: מאוד רגישים, מאוד תומכים, תמיד דואגים שלכולם יהיה טוב ושכולם בסדר. הם עברו לבארי לפני 30 שנה, קודם אלי ואחריו יוסי, כי הם רצו לחיות באורח חיים שיתופי. גדלנו בתל אביב, וזה חתיכת שינוי, לעבור ממקום כל כך סואן למקום כל כך שקט. או לפחות מקום שהיה שקט, עד 7 באוקטובר.

יש התכתבות עם אלי מהשבת ההיא סביב 11:30 בבוקר, שבה הוא מתאר את התופת מסביב: 'המחבלים מאגפים אותנו, יש צרור יריות, הרבה צעקות'. הוא היה בממ"ד עם אשתו ליאן והבנות נויה ויהל - שלושתן נרצחו, ואותו לקחו לעזה.

על החטיפה של יוסי אנחנו יודעים מהעדות של נירה אשתו, שהיא ושלוש הבנות שלהם ניצלו. היא סיפרה שהמחבלים תיכננו לחטוף את כולם, אבל האוטו היה קטן מדי אז הם החליטו לקחת רק את הגברים - וחטפו את יוסי, את אופיר, שהוא החבר של הבת הגדולה שלו, ועוד נער בן 16 מהקיבוץ. אחרי שהם נסעו נירה אספה את כל השכנים שהיו איתם, בערך תשעה אנשים, והם התחבאו במשך שמונה שעות בבית שכבר נשרף, ולכן המחבלים לא נכנסו אליו.

זה טוב שהממשלה וצה"ל מכריזים שצריך להכריע את חמאס, אבל הערך העליון צריך להיות קדושת החיים - להביא את החטופים הביתה בריאים ושלמים. אחרי זה צריך יהיה ליישב מחדש את היישובים האלה כי ההתיישבות בעוטף צריכה להיות סמל של תקווה.

המשפחה שלנו מאוד חזקה, היא תיבנה מחדש. לא נהיה אותו דבר, אבל נרים את עצמנו ונחזור להיות משפחה מאושרת - אבל קודם שיוסי ואלי יחזרו אלינו".

‍

דיברנו בפעם האחרונה לפני שנכנס החג. ידעתי שהוא הולך למסיבה, אבל לא חשבתי על זה יותר מדי. ידעתי שיש אזעקות ושמענו פרטים כלליים, אבל לא היה לי מושג על כלום, כי הייתה שבת. רק כשיצאה השבת גיליתי על האסון במסיבה.

התקשרתי לחבר שלו, והוא סיפר לי שכשהתחילו היריות, הם התחילו לעזור לפצועים והעבירו אותם לחובשים ולאמבולנסים. הם ניסו לרוץ לכיוון הכביש המרכזי, אבל אז הם ראו שיורים עליו ועלחבר שלו RPG. יוסף חיים רץ שמאלה, והחבר רץ ימינה והסתתר מתחת למכונית. החבר נפגע מהטיל, והספיק לראות את יוסף חיים מציץ מאחורי המכונית שמאחוריה הוא התחבא. אחר כך הוא לא ראה אותו יותר.

יוסף חיים הוא בחור כל כך אהוב, אני מקבלת המון הודעות מחברים שלו שמספרים לי כמה הוא עזר להם. אחד מהם אפילו סיפר לי שהוא קיעקע על הגוף את הפנים שלו. אני אם חד-הורית, והוא תמיד עוזר לי, אפילו שילם בשבילי שכירות פעם אחת. החברים שלו אומרים לי כל הזמן שלא משנה איפה הוא נמצא, בטוח שמח שם - הוא מפיץ כל כך הרבה אור סביבו, שהם בטוחים בזה.

הוא עובד כברמן וחולם להתחיל ללמוד משהו בתחום הקואצ'ינג, ובינתיים קורא המון ספרים. הוא התחיל להתעניין בזה כשאני בעצמי למדתי את שיטת הטיפול NLP. בשנה האחרונה הוא גר אצל סבתא שלו, כי היא גרה במרכז וזה יותר קרוב לו לעבודה, וגם איתה יש לו קשר מאוד טוב.

קשה למצוא את המילים - אני פשוט רוצה את הבן שלי בבית, עכשיו. זאת התפילה שלי וזאת התקווה שלי".

יום אחרי המסיבה הנוראית ההיא, עידן ובת הזוג שלו היו אמורים לחתום על חוזה לדירה חדשה בעין הים. שבועיים קודם הם גם אימצו ביחד כלבה מהצפון. הוא משוגע על בעלי חיים, על הטבע. הוא סטודנט לקיימות וממשל, מלח הארץ, מאוד־מאוד אוהב לטייל ומעדיף להיות בחוץ רוב הזמן.

הוא מצלם כתחביב, והגיע למסיבה בהתנדבות כדי לצלם ידידה שלו שהעבירה פעילות יוגה, ועוד חבר שניגן על משהו. ב־6:30 בערך בת הזוג שלו התקשרה אליו, כי היא ידעה שהוא שם והיא ראתה שהתחילו אזעקות. הוא אמר לה שהם בדיוק מתקפלים, ומאז לא דיבר איתנו. הוא עדיין מוגדר 'נעדר'.

התחושות קשות מאוד, אין לנו יום ולילה. החיים שלנו סביב זה, אנחנו מחפשים כל קצה חוט. הקמנו חמ"ל ביתי כדי לנסות לברר את הסיפור שלו מהרגע שהוא יצא מהמסיבה, וגורמים כאלה ואחרים לא עוזרים לנו. זה הכל אנחנו ובינינו.

אנחנו מקווים לטוב. עידן הוא בחור של נתינה אמיתית, מהלב, והוא מקרין ביטחון מיוחד על כלמי שנמצא סביבו. תמיד שם את האחר לפניו. ילד מאוד מיוחד, בכל המובנים - דרך החיים שלו, המסלול שהוא עבר בחיים. הרבה פעמים לא הלך לו בקלות, והוא היה צריך להיאבק. גם עכשיו עם מה שקרה, אפשר להסתכל על זה כאילו יש לו שליחות מסוימת - והוא יחזור אלינו אחריה".

‍

מחר עומר יהיה בן 21. הוא ילד שמש, השמש שלנו. החום שהוא נותן לכולם ממכר. יש לו מלא חברים, וגם בבית ספר הוא תמיד היה מהמקובלים, אבל הוא גם דאג לכל מי שהיה חלש או שהציקו לו, תמיד ראה את אלו שבצד. הוא מאוד מצחיק, אוהב מוזיקה, די־ג'יי שאוהב פסטיבלים. הוא כל הזמן במרכז, כולם רוצים להיות איתו ולידו. בן מדהים, אח נהדר לאחים הגדולים שלו עמית ודנה, שנותן חום ואהבה יומיומית. הוא חולם להגיע לדרום אמריקה, לקוסטה־ריקה, ובשביל זה הוא עובד עכשיו כמלצר, כדי לחסוך כסף לטיול הגדול.

בשבת ההיא, איך שראינו שיש אזעקות, כבר בשש וחצי בבוקר, התחלנו להתקשר אליו. ידענו שהוא במסיבה. הפעם האחרונה שדיברנו הייתה בתשע בבוקר, הוא היה נשמע מבוהל, סיפר שיורים עליהם והם בדיוק נכנסים למכונית כדי לנסות לברוח משם. ביקשנו שישלח מיקום לייב כדי שנדע איפה הוא, הוא שלח, ואז השיחה התנתקה. התקשרנו כמה פעמים שוב, אבל הוא כבר לא ענה. ואז התחלנו לראות שהמכונית נוסעת מוזר, לא בכיוון הנכון, הנקודה זזה ממקום למקום. ואז ראינו את הנקודה עוברת לעזה. בשמונה בערב חבר שלו התקשר ואמר שהוא רוצה לשלוח לנו איזה סרטון שהוא חושב שעומר נמצא בו. מאוד נבהלתי, אבל אמרתי לו שישלח - ובסרטון באמת ראינו את עומר קשור במכונית עם חבר שלו. הוא נראה בריא, לא פצוע. הוא זז. הפנים היו מטושטשות, אבל זיהינו את הקעקוע על היד שלו ואת הבגדים שידענו שהוא לבש למסיבה. הזמן שלנו נעצר אז, אנחנו בסיוט מתמשך.

אנחנו רק רוצים לו לומר לו: 'עומריקו, אנחנו אוהבים אותך, תהיה חזק, בקרוב תחזור הביתה'. ואנחנו מאמינים שהוא באמת חזק שם, וגם עוזר לאחרים להיות חזקים".

‍