אהרן זילברמן, ממתנדבי זק"א, שניצב הכי קדמי בתמונה, סיפר לי שהגיע לזירת העוטף בתקופה שבה הורות הייתה בראש מעייניו - זה מקרוב נולדה בתו השנייה. "הילדים", הוא אומר, "זה מה שנחרת בי יותר מכל. המראות ילוו אותי כל החיים. גם הטור האין־סופי של המכוניות והגופות הפזורות. אתה נוסע עוד ועוד, והטור לא נגמר. כמו קטע מסרט אימה".

כאשר אני מביט בתמונת מתנדבי זק"א, אני מרכין ראש בענווה. תחושתי היא: של נעליך מעל רגליך! גם בשוטף האנשים היקרים הללו נחשפים שוב ושוב למראות מחרידים, אך הפעם המראות היו לחזיונות פלצות. ואותם מתנדבים, גם אל מול מראות השאול, אינם יכולים להסיט מבט. עליהם לעמוד בהתמודדות הקשה - ולהציל את שניתן להציל. בעת הזו, מול נחשול אויבים צמאי דם שדלו רוע ממדמנות השטנה העמוקות ביותר, מי בכלל מסוגל להעלות על דעתו עם מה היה על אנשי זק"א להתמודד.

"ועוד דבר", מוסיף אהרן, "באותם ימים ראיתי את כל ההרס והחורבן, אבל גם הרבה אחדות. אם יש דבר שאני יכול לאחל לעצמי ולכל עם ישראל: שנזכה לראות עוד הרבה גילויי אהבת חינם גם אחרי שהרוע ימוגר".

אני משיב על דבריו ב"אמן" ושב להגות באותם אצילי נפש המחרפים נפשם במובן המילולי ביותר. הנפש היא שצריכה אחר כך לשאת את שראו וחוו. מי ייתן ושוכן מרומים יגמול להם טוב ויעניק להם שנות רוגע ושלוות נפש.