מי שצפה בטלוויזיה וגלש ברשתות החברתיות זמן קצר לאחר מסיבת העיתונאים של יוכבד ליפשיץ, עשוי היה לחשוב שאין צורך בוועדת החקירה: נמצאה האשמה בכל צרותינו. החשודה הינה אישה בת 85, שלא רק העזה להיחטף מביתה על ידי חיות אדם שגם חטפו את בעלה והפרידו ביניהם, היא גם הייתה מהראשונות שזכו לחזור הביתה, ואם זה לא מספיק: היא פתחה את הפה. ועוד איך פתחה.

או אז התברר שלא הכישלון המודיעיני והמחדל הצבאי, לא השלטון שעסק עשרה חודשים בקבלנות פירוק והתעלם מהאזהרות ולא תקשורת שהפסיקה לשאול שאלות כי אמרו לה שאין על צה"ל בעולם: יוכבד ליפשיץ היא הבעיה. "פיגוע הסברתי" קראו לדברים שאמרה, אף שהצהירה באופן בהיר, צלול ומצמרר איזה תופת עבר עליה החל מאותו בוקר ארור של 7 באוקטובר ועד שחזרה לשטח המדינה שהפקירה אותה. "סיוע לאויב" הגדירו את עדותה על היחס שקיבלה בשבי. באיזה תימהון הסתכלו על לחיצת היד שאיתה נפרדה מהאיש שהביא אותה לנקודת המסירה. "תסמונת שטוקהולם", הזדרזו לחרוץ כמה מומחים לענייני הכל.

והנה, מי היה מאמין, הזמן עשה את שלו, וראו איזה פלא: איש לא עוסק יותר ביוכבד ליפשיץ. דבריה לא משמשים את שונאי ישראל במלאכה הנתעבת של הכחשת הטבח. פרצופה לא מככב בקמפיין התעמולה הנבזי של צבועי המערב, שמתנדבים להגיש את צווארם מתחת למאכלת הטרור שמתחפשת ללוחמת חופש. לעומת זאת, בממשלת ישראל עדיין מכהן שר שלא פסל הטלה של פצצת אטום על עזה. שר אחר, שהיה בעברו ראש שב"כ, המציא מחדש את הדיפלומטיה הישראלית כשהכריז על "נכבת עזה 2023", מה שבוודאי סייע לבאר עבור אזרחי העולם מי הטוב ומי הרע במלחמה שנכפתה עלינו.

אבל יוכבד ליפשיץ אינה אחת מגיבורות וגיבורי המלחמה רק בזכות היותה קונטרה בוהקת לאלה שמחוללים נזק אמיתי: היא גיבורה קודם כל משום שהצליחה לשרוד בנסיבות שאנחנו מתקשים לדמיין גם בסיוטים שלנו, כולל אלה שהתגברו לאין שיעור מאז 7 באוקטובר. ובעוד הטענות הנבובות נגדה (חלוקת ציונים לחטופות כראיה לכך שהראש הישראלי לא חדל מהמצאות גם במלחמה) נשאבו לבור הניקוז של הרעש האין־סופי, היא נאלצת לחיות עם כל חבילת הטראומה: תחושת הבגידה בה וביתר החטופים והחטופות, האובדן הנורא של שותפים לדרך והזיכרונות שלא יעזבו אותה עד יומה האחרון.

דווקא בגלל כל אלה, כמה חשוב היה לראות אותה חושפת ברבים את היכולת להישאר בת אדם בנסיבות זוועתיות ולהיות נאמנה לעקרונות הברזל שמלווים אותה זה תשעה עשורים. בזמן שכל כך הרבה מאיתנו מכיילים את המצפן ומנסים להיאחז בכל שביב של תקווה להיתכנות של עתיד שיש בו גם גאווה לאומית וגם הומניות אוניברסלית, היא הוכיחה שזה בהחלט אפשרי גם אחרי מפגש טראומטי עם רשע בלתי נתפס. יוכבד ליפשיץ לא רצתה להיות גיבורה אבל הפכה לכזאת. לתפארת מדינת ישראל.