בשבת ההיא, מרגע שהוכרז נוהל אר"ן (אירוע רב־נפגעים), איש לא מיצמץ. גם לא אלו ששעה קודם סיימו משמרת לילה ארוכה. הפה לא מפגין שום פיהוק במצבים האלה, האדרנלין גועש. אין צורך בצו 8, "היה ברור שכו־לם נשארים".

השעה 8:20, האמבולנס בדרך, ירי בבטן, מחכים לפרטים. הסלולריים רוטטים. מחליפים מידע. המספרים גבוהים. לא, זה נשמע כמו סרט, מדע בדיוני או אימה. שמשהו בסדר גודל כזה יתרחש אצלנו? מה הוא אמר? מלחמה?

שבעה אנשים מצוות החירום עומדים בפתח המיון, דרוכים. מאחוריהם כל צוות המרכז הרפואי, כ־1,300 עובדים בכל הסקטורים, מאלה שדחפו עשרות מיטות והעבירו מחלקות לאתרים ממוגנים ועד לאלה שיפעלו לזיהוי פצועים אלמונים. האמבולנס עוצר. הרגליים לוקחות צעד קדימה לשפת המדרכה.

האלונקה מגולגלת במהירות. חלק מאנשי הצוות בעקבותיה עכשיו, חלקם אחר כך. תוך כדי מתעדכנים במדדים. סורוקה בחזית, יודע להתמודד, אבל מי חשב על זה? מספר העמדות בחדר הטראומה הוכפל, כנ"ל בטיפול נמרץ.

כ־700 פצועים הגיעו למיון באותה שבת. אלה שמצבם איפשר, הועברו לבית חולים אחר כדי לפנות מקום לאחרים. הראשונה שהובהלה לחדר ניתוח הייתה אישה הרה עם פצע ירי בבטנה. התינוק חולץ, אך לא שרד.