עולם מוזר. לפעמים אתה פוגש את הגיבור שלך במקום שאתה הכי לא מצפה לו. למשל, בלב חברון, ביום גשם עם נגיעות שלג וקור שחודר אפילו שכפ"ץ קרמי, כשהגיבור שלך, מתברר, בעיצומו של עונש. הוא ישב בזמן ששמר בעמדת "לוונדר" ולכן קיבל שעות ביציאה. וזה אחרי שכבר סגר 17 יום בחברון.

"אתה חייל בודד, אולי זה פחות מבאס", זרקתי לו ככה, בהכי מעצבן שיש. "אני חייל פה כמו כולם, אתה מבין? התגעגעתי הביתה כמו כולם", אמר וסיפר על החברה שמחכה לו ועל ההורים המאמצים שיש לו בישראל.

זה היה המפגש הראשון שלי עם סמ"ר שלמה רשטניקוב במסגרת כתבה ארוכת טווח שבה התלוויתי לגדוד 51 של גולני בזמן שתפס קו בחברון. שם, באותו יום, תיאר שלמה את הסיפור שלו עם האדמה המסוכסכת שלנו. הוא נולד 2,000 קילומטר מכאן, בעיר וולגוגרד שבדרום רוסיה עם השם דימיטרי, למד בבית ספר יהודי, שמע סיפורים על ישראל, ואז, כשבאו אליו לבית הספר מארגון נעל"ה, החליט לעלות לישראל לבדו, בגיל 14.

"שמעתי הרבה על הארץ והבנתי שאני יהודי, זאת המדינה שלי. עליתי לא רק ללמוד או להתגייס, גם בשביל לגור פה", סיפר.

הוא התקרב ליהדות, וכשהתגייס, בחר לקפוץ אל המים הכי צוננים של גולני. היה לו מבטא, אז היו שהסתלבטו עליו. "אני שלמה ואני מה־רוסיה", חיקה את אחד הלוחמים מחקה אותו, וסיפר איך הוא מסתלבט בחזרה.

"אנחנו כמו משפחה. אני מרגיש שיש אנשים שהם מאחוריי. אתה מבין?" שאל, ותוך כדי לקח אותי לראות את כור ההיתוך שלו: שישה לוחמים ישנו שם, על כמה מטרים מרובעים. הוא במיטת קומתיים, למעלה.

"חייל בודד" הוא ההגדרה, אבל שלמה לא היה בודד. חוץ מנטליה ואולג, שני ההורים שהשאיר ברוסיה, יחד עם אח גדול, היו לו פה את אבידן ולאה, הוריו המאמצים.

שלמה נפל ב־7 באוקטובר, בהגנה על קו הדרום. הביקור האחרון שלו בבית הוריו המאמצים היה שבוע קודם, בסוכות. החג שהכי אהב, סיפרה לי לאה.

אולי בגלל זה נדהמתי כל כך כשהגיעה שיחת הטלפון ההיא. זו שבאה מפי אדם, איש צבא שלא הכרתי, שביקש למסור עדות כדי שאביא אותה להוריו המאמצים.

"ראיתי את גופתו של שלמה", אמר, "זה היה מראה שלא אשכח. הוא היה עטוף בטלית כזאת גדולה ובבד נוסף שלא זיהינו בהתחלה. כשבדקתי מקרוב, התברר שמדובר בבד של סוכה. היו עליה אפילו קישוטים".

כשסיפרתי על כך בזהירות, ברעד, לאבידן, אביו המאמץ, הוא אמר שהמידע הזה הגיע אליהם. אחר כך נתן את הסכמתו שאספר את זה הלאה.

איך אפשר להסביר דבר כזה? אני לא יודע. כל כך הרבה דברים שגדולים מאיתנו, עצובים מאיתנו, מסתוריים מאיתנו, קרו בתקופה האחרונה.

שלמה מה־רוסיה, שהודיע מראש שירצה להיקבר בישראל, נקבר בחלקה ב' 13 בהר הרצל בירושלים. שלמה, שביקש להתקרב לארץ וליהדות, מצא עצמו עטוף טלית במותו. שלמה, שאהב את סוכות, המשיך אל העולם שאחרינו עטוף בד סוכה.

אני מודה, הולך ונהיה קשה לאחרונה להבין את ההחלטות של ההוא שמעלינו. ועדיין, מדי פעם, הוא נותן איזשהו סימן שהוא עוד שם.