שלמה רון מקיבוץ נחל עוז הוא גיבור שבגיבורים. כשהסיפור שלו התחיל לדהור בפייסבוק, קודם כל התעכבתי על התמונה. איש מבוגר, עיניים טובות, חיוך עדין, גיבור. בשבת האיומה ההיא, כשהמחבלים התקרבו לביתו, הוא יצא מהממ"ד שבו הסתתר עם אשתו, בנותיו ונכדו, התיישב בשלווה על הכורסה שבסלון וחיכה לרוצחיו. והם הגיעו, ראו איש מבוגר וחולה יושב לבדו בסלון, הניחו שמדובר באדם ערירי, ירו בו והמשיכו הלאה. הם לא העלו על דעתם שהממ"ד מלא בכל מה שהיה יקר לשלמה. גיבור.

אחייניתו, עינת שמיר־ברץ, תיארה אותו ואת אשתו כ"אנשים רכים, תמיד היו אנשים רכים שאהבו מוזיקה ואמנות. לא היו גיבורי חיל, אבל הקימו קיבוץ על הגבול ומעולם לא התפנו. הם היו גיבורים. גיבורים רכים".

אני לא יכולה להפסיק לדמיין את שלמה, הגיבור הרך והעדין הזה, יושב על הכורסה, ממתין למותו כשבממ"ד מסתתרים כל אוצרותיו, והוא ממשיך לשבת שם, ממתין להוצאתו להורג ויודע שזה יהיה שווה. גיבור עדין עם גוף חלוש וחולני שבתוכו פועם לב פלדה.

מה חשב ברגע שנפרצה הדלת? גיבור.

אנחנו חיים בתקופה אגרסיבית. בפוליטיקה, בכבישים, ברשתות החברתיות. כוח הזרוע והאגרסיביות תמיד גוברים על העדינות, ונדמה שלאנשים הרכים והרגישים אין מקום: הם נרמסים תחת מכבש המציאות. אבל לשלמה היה מקום. הוא זיהה את הבמה שלו, הבמה של הרכים והעדינים והקשישים והחולים, ובעזרת העדינות והרוך והמסירות השקטה הזו הציל את משפחתו.

תחשבו על הרגע הזה, איך שהוא פעל! הוא זיהה את הסיטואציה, המוח שלו הגה את התוכנית, וגופו החלוש הוציא אותה אל הפועל. גיבור.

ההגדרה של "מסירות נפש" היא כפשוטה, מסירת נפשך כדי שאחרים יוכלו לחיות. זה מה ששלמה עשה. אנחנו לעולם לא נדע מי הרג אותו, אבל אותו ואת מעשה הגבורה שלו, את ההקרבה העילאית ואת החוכמה הרכה והשקטה אנחנו נזכור לנצח.

ורק דבר אחד ממשיך להציק לי: העובדה ששלמה מת בלי לדעת שהתוכנית שהגה הצליחה. כמה הייתי רוצה לומר לו, "שלמה, זה עבד! ההקרבה העצומה שלך השתלמה. הם כולם נותרו בחיים, כל מי שהיה יקר לך. שלמה, שלמה, כמה שאתה גיבור".