ברבות הימים מראות האסון, הקורבנות, השורדים, התופת והדם, נדחקים להצטופף למראה אחד. נושרים השמות, סימני הזיהוי הסגוליים. ההקשר והתפאורה גוברים על הדיוקן, הזוועה מסתכמת בשרידים אלמוניים. קיומכם נהדף אל אתמול מתעמעם, מעבר לזכוכית, מעבר לפילטר העכור שיעשה אתכם לזיכרון. האבק ייגרף, ההריסות יפונו גם, החלל יתמלא - אם לא בתכונה אנושית, אז בחוסר הפשרה של הצמיחה, באדישות של חילופי העונות.

כבר יורד גשם. כבר זה מתחיל. מה יעניק לכם צביון ייחודי, ציון מקום? מועד ההתרחשות? מבנה המשטרה בשדרות. מה אמרתי בזה? שהרגש מצוי באתרים שבהם נוצקות האחיזות שלנו בעולם. שהגבורה נבחנת בהתמודדות עם ממשותו. אותה הייתי רוצה לתפוס, את ממשות הרגש, האימה, קור הרוח, התדהמה, שיברון הלב. כל גלגל הסופה שעבר עליכם. התאריך? הוא שייך להיסטוריה. והיא אינה סובלת את האישי, את הפרט היא ממירה ללא הרף בסמל. הנה, אני מסתכל בכם וחש בפיתוי של הסיפור. אני יכול לחקור. אני יכול להבזיק שאילתות ברשת הרכילות המקומית. כי מה, בינינו, שדרות, מישהו שמכיר מישהי שמכירה מישהו, אחות או אח, הורים וילדים, בוודאי יידעו לענות. בוודאי ישכילו לשטוח את שרשרת המעשים שהובילו אתכם עד לכאן: ילדות ונעורים, חלומות ואכזבות, בחירות וכורח. אולי יהיו מי שירחיקו עוד, יחזרו על מאורעות ימי המצור, הפגיעות, האש, צילכם על יד ימינכם מעכשיו.

אבל בין הזעזוע האילם של הרגע ובין חוכמת העלילות של ההיסטוריה, אני בוחר בלי היסוס בראשון. תמיד אעדיף: להשתהות על המבט העצור בעיניים, להתחקות אחרי הרמזים ביציבה, להתעמק בניחוש הנפש, שהוקפאה בעצם הצילום. את העיקשות של פניכם אני לוקח, אם כן. עצומים בניסיון שנחרת בהם, נחושים בתביעה לעמוד מולכם, להתבונן.