בשבועות האלה מלאה הארץ בסיפורי גבורה שלא ייאמנו. כל אחד מפליא ממשנהו, מעורר הערצה והשתאות. מי ייתן ונהיה ראויים לגיבורים הללו, החיים והמתים.

הגיבורה שלי, רוז לובין, נולדה באטלנטה שבארצות־הברית ב־2002 ונהרגה כעבור 21 שנה ליד שער הפרחים בירושלים. וזה לא היה מקרה. רוז בחרה לשרת כשוטרת משמר הגבול באחד המקומות הכי מסוכנים בעולם עבור שוטרים - ברובע המוסלמי שבעיר העתיקה. וזה עוד אחרי שבחרה לעלות לישראל כדי להתגייס לצה"ל ובחרה במשמר הגבול כי שאפה להיות לוחמת והתאמנה לשם כך זמן רב.

מה מביא נערה מאטלנטה לעזוב את ארצה ואת מולדתה ואת בית הוריה, להיפרד מהאחים הקטנים, מהחברים ומהחיים הנוחים ולעלות לבד לישראל אחרי התיכון, ללמוד עברית באולפן במקום להמשיך לקולג', להתגייס כחיילת בודדה ועוד למסלול הקשוח של משמר הגבול?

הוריה מספרים שהיה זה שילוב של תחושת עוצמה עם ודאות של שליחות. רוז הייתה מאז ומתמיד לוחמת צדק אמיצה. מגיל צעיר הייתה נלחמת מול בריונים שהציקו לילדים שאפילו לא הכירה. מגיל צעיר גם חשה קשר חזק לישראל וליהדות וחלמה לעלות לארץ ולהתגייס כדי להגן על המדינה. תארו לעצמכם: נערה קטנת גוף ועזת נפש שהרגישה שמדינה שלמה על מיליוני אזרחיה זקוקה לה.

ובאמת, מדינת ישראל נזקקה לה. עד כמה שזה נשמע מופרך, כולנו נזקקנו לה. ב־7 באוקטובר הייתה רוז בביתה בקיבוץ סעד שבעוטף עזה, שם חיה המשפחה המאמצת שלה. כשהתחילו היריות, אמר לה בן זוגה להיכנס לממ"ד בשעה שהוא יצא לראות אם צריך עזרה, אבל היא גיחכה לעומתו בעודה לובשת את מדיה. "נראה לך?" היא אמרה. "בשביל מה עליתי לארץ אם לא בשביל הרגע הזה? זה הרגע שבו אני צריכה להגן על הבית!"

עם נשקיהם האישיים הם חברו לכיתת הכוננות, שם נלחמו שעות ארוכות, חילצו פצועים ופינו גופות, סייעו להנחית מסוקים, איבטחו אמבולנסים, עזרו לניצולים לתפוס מחסה. פעמיים הצילה את חייו של בן הזוג שלה, כשהדפה אותו לרצפה תחת אש, וכשמנעה ממנו לרוץ עם נשקו אל כוחותינו פן ייטעו בו מאחר שלא לבש מדים. כזו הייתה רוז - תמיד רואה כמה צעדים קדימה, משרה ביטחון, שומרת על כולם.

למחרת כבר הייתה בגזרה שלה, עם הפלוגה בירושלים, לאחר שג'יפ ממוגן של משמר הגבול חילץ אותה מהעוטף. גם ירושלים נזקקה לה כדי לתת מענה לכל התלקחות שעלולה לפרוץ בעיר העתיקה. מפקדיה ניסו אמנם להקל עליה, הציעו לה לנוח מפעילות מבצעית, אבל היא לא ויתרה. כזו הייתה רוז – מעולם לא התלוננה, שום קושי לא שבר אותה. תמיד התנדבה למשמרות נוספות, מבקשת לתרום, לעשות את הדבר המשמעותי.

× × ×

"רוז לא הייתה כמו אף אחד אחר", אומרים מכריה. כולם מספרים על שילוב נדיר של הפכים. לוחמת נועזת שכולה נועם והתחשבות, שנזהרת בכבודו של כל אדם באשר הוא אדם. גם רגישה וגם אמיצה, גם רצינית וגם מצחיקה. צנועה ויצירתית, מקצועית וצבעונית. דברים והיפוכם התגשמו בה בהרמוניה מופלאה, בחיוך מקסים שכמעט לא מש משפתיה.

"היה וייב מיוחד סביבה", מספרת המפקדת שלה, "מכיוון שהגיעה במיוחד לשרת והעריכה את ההזדמנות שניתנה לה. 'דורות חלמו להגיע לירושלים, ולנו יש הזכות להגן עליה', הייתה חוזרת ואומרת".

זו הייתה אהבת הארץ ולא שנאה לאויב. להפך, לא הייתה בה שום שנאה. אסור לנו להרביץ, אסור לנו לנקום, אנחנו לא כמוהם, הייתה אומרת. במשמרות שלה ניסתה תמיד להושיט עזרה, להשפיע על הצד השני בסיוע לזקנה או לילד, ולו רק בחיוך.

ב־6 בנובמבר, חודש אחרי שלחמה בשבת השחורה בעוטף, נפלה רוז על משמרתה בפיגוע דקירה בעיר העתיקה בירושלים, במקום שבו בחרה לשרת. חייה הקצרים והעזים, היפים והמלאים, תמו בטרם עת.

הנערה הקטנה מאטלנטה, גיבורה בחייה ובמותה, הותירה אחריה חלל ענק, כגודל שיעור קומתה. את החלל הזה מנסים עכשיו אוהביה למלא בבקשה שתמיד ביקשה מהם: תחייכו גם ברגעים הכי קשים, תאמינו בטוב ותחפשו אחריו, תיהנו מהדברים הקטנים של החיים. מטיול בטבע, משלווה רגעית, משיחה קרובה. אל תהיו עצובים. "זה הדלק שלנו עכשיו", אומר בן זוגה שלא ראה אותה מאז שחזרו איש לבסיסו בבוקר 8 באוקטובר, "זה מה שמאפשר לנו להמשיך לחיות, להמשיך להילחם".

יהי זכרה הברוך חי בליבנו לעד.