הוא עמד על תל עפר עם גבו לעזה ודיבר אל קבוצת אנשים שעמדה מולו. לא הכרתי אותו, ואחד הנוכחים ענה בלחש לשאלתי, "זה אופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב".

זה היה בצהרי 26 בספטמבר. כמה שעות קודם לכן הגעתי עם הצלם שאול גולן לנחל עוז כדי להכין כתבה על התחדשות ההפגנות של העזתים על גדר הגבול. היינו נאיביים ועיוורים. שאלנו תושבים איך זה לחיות כשכמה מאות מטרים מהם שורפים צמיגים וזורקים מטעני חבלה על הגדר, ולא העלינו על דעתנו שזה הדבר הכי זניח שמאיים עליהם.

מתישהו הבחנו בפמליה שעולה לתל עפר שממנו יש נקודת תצפית מעולה על הרצועה. התברר שמדובר בסיור של הוועדה לתשתיות לאומיות, שבאה לראות איפה בדיוק מתכוונות המועצות האזוריות שער הנגב ואשכול למקם את שדה הפאנלים הסולאריים הגדול בארץ ואחד הגדולים בעולם - 17 אלף דונם גודלו. ליבשטיין עמד שם, חשוף לגמרי לעזה. גדי ירקוני, ראש המועצה האזורית אשכול, הפציר בו, "אל תהיה לנו גיבור. עשה טובה, רד משם".

עשרה ימים אחר כך התברר עד כמה הוא באמת היה גיבור.

על התל הוא אמר לי שה־2.1 מיליון תושבים שחיים כיום בעזה יהפכו בעוד פחות מעשור לשלושה מיליון, "והם לא ייעלמו מפה, וגם אנחנו לא ניעלם מפה, ולכן חייבים לחשוב על מיזמים שיועילו לשני הצדדים וישפרו את איכות החיים שלנו ושלהם".

ישבנו ברכבו בקצה המערבי של נחל עוז, ליד שדה גזר שחבורת תאילנדים מתחה לאורכו צינורות השקיה. הוא דיבר בהתלהבות על מיזם שהוא מקדם עם קבוצה של אנשי עסקים - אזור תעשייה ישראלי־פלסטיני בצידו הישראלי של מעבר ארז. אמר שזה אינטרס משותף לנו ולעזתים. עיניו קרנו כשסיפר על רשימות ההמתנה של אזרחים שמבקשים להצטרף לקיבוצי האזור. אני עובר על הדברים שרשמתי מפיו בפנקס. "בשער הנגב יש היום מעל 5,200 תושבים", אמר. "בתוך עשור יחיו כאן יותר מ־10,000. מה שמדהים זה ששיא הביקוש הוא בקיבוצים צמודי הגדר".

הוא הוציא מפה והראה לי ולצלם גולן היכן בדיוק צפוי לקום השדה הסולארי, שלפי התכנון אמור לספק חשמל גם לעזה. "הם חייבים את החשמל הזה בעזה", אמר. "בלי חשמל לא תהיה שם תעסוקה, ובלי תעסוקה לא תהיה שם איכות חיים. בתפיסה שלי, המקום הזה", הצביע ליבשטיין על השדות הנמתחים עד לגדר הגבול, "יש לו פוטנציאל עצום לשפר את החיים שלנו ושל השכנים שלנו. זו זריעה של חלום".

לאחר הירצחו ב־7 באוקטובר קראתי עליו. בן 50. תושב כפר עזה, שם היה חבר בכיתת הכוננות. אב לארבעה ילדים. אחד מהם, ניצן בן ה־19, גר בשיכון הצעירים שבקצה הקיבוץ, וגם הוא נרצח באותה שבת ארורה. בבוקר קיבל אביו הודעה על חשש לחדירת מחבלים ויצא מהבית עם אקדחו. לראש מועצה אין מעמד מיוחד בכיתת כוננות. אתה שווה בין שווים: לוקח נשק, שם עליך קסדה ושכפ"ץ ורץ אל הלא־נודע. ליבשטיין הספיק להגיע לנשקייה, לקחת רובה, קסדה ושכפ"ץ ולהסתער קדימה.

בראש שלי עדיין מהדהדת קריאתו של ירקוני אל ליבשטיין, "אל תהיה לנו גיבור". אני לא יודע אם גיבורים נולדים גיבורים. אולי החיים מובילים אותם לרגע הזה, למעמד הזה, שבו הם מתעלים על עצמם. כנראה זה היה חזק ממנו.