"היש שלך כל כך איננו, האין שלך כל כך ישנו", מסבירה נוגה פרידמן לאהובה המת ואבי שלושת ילדיה את הימים העוברים עליה, ביומן האבל שהיא מפרסמת בפייסבוק. עידו רוזנטל, לוחם סיירת שלדג, נהרג ב־7 באוקטובר בקרבות שניהלה היחידה מול גלי המחבלים בקיבוץ עלומים. על גבורתו באותו יום, כמו על מעלליו הקודמים באירועים ביטחוניים אחרים, נאמרו דברים יוצאי דופן: אדם שתרומתו לביטחון מדינת ישראל לא תסולא בפז; גיבור ישראל, משכמו ומעלה.

"הנאמנות שלו ל'שכמו ומעלה'", היא כותבת באחד הפוסטים המוקדמים, "הייתה גבוהה יותר מהאחריות שלו כלפיי וכלפי הילדים, ואולי בגלל שאני מרגישה כל כך נבגדת מהפעולה הזו, יצאתי במסע הנצחה של הדברים הקטנים".

וממה מורכבים הדברים הקטנים, הגדולים, שעליהם היא כותבת מאז החלו "הימים כקלקולם"? משכחה וזיכרון, מאהבה ואשמה, מסימביוזה ונפרדות, ממלאכת החיים ומגעגוע, מהיותה אישה ומהיותו גבר ומיחסיהם המשתנים ללא הרף לפני ואחרי מותו.

"ומה שאכתוב עכשיו הוא בערך האמירה הכי לא פמיניסטית בעולם, אבל אני חשה חרטה אמיתית על כל אחת מהפעמים בהן הוא רצה לשכב איתי ולא הייתי בעניין", היא כותבת באחד הבקרים שהיא קמה אל אובדנו. "אל תשמעו מה שאני לא אומרת. המסר - אחיותיי, תשכבו עם הגבר שלכן בכל פעם שהוא רוצה - לא ייצא מדל שפתיי. אבל אם במקרה האיש שלכן לוחם ואיש קבע, ומלחמה איומה פורצת, והוא מתנדב לקו ראשון על אף שהוא מבוגר, כי זה האיש, ואז נהרג בקרב, אתן עלולות להרגיש תחושת החמצה על כל אותן אורגזמות שלא התארגזמו. זה כל מה שיש לי להגיד".

האבל, ימי האבל, מעצם היותם תיעוד חי ומתגלגל, לובשים ופושטים צורה ועשויים להתהפך עליה ועלינו הקוראים כבר למחרת. אבל דומה כי שם בדיוק טמון סוד כוחה של כתיבתה: בהשתנות, בתהליך, בניסיון לדייק את תחושותיה ולהבין את הבלתי ניתן להבנה. דומה כי "מסע ההנצחה" הוא צורך פנימי לפיכחון. צו מצפוני לאי־זיוף.

בשבועות האחרונים היא החלה לצרף ליומן שלה גם סטריפ קומיקס. קומיקס הוא לא איור. קומיקס הוא קולנוע: דמויות, דיאלוג, לוקיישן ורצוי מאוד גם סאב־טקסט. ה"קולנוע" הקטן שהיא עושה הוא מוחץ לב. ולא, לא רק כי זה קפסולות מהודקות ומצחיקות של דיאלוגים נפלאים המתקיימים בראשה, אלא שהמרחק הנפער בינה לבין אהובה המת, שאותו היא מיטבה לאייר בקו פשוט וילדותי, לא קשור רק לעובדת מותו, אלא גם לתפקידים המחורבנים שנכפו עליהם - הוא אל הלאומי והנשגב, והיא אל החיים בלעדיו.

"בחירה זה מושג נבזי", היא כותבת. "איך אפשר לדבר על בחירה במשהו שחונכת לקראתו כל חייך. זה לזרוק על האינדיבידואל את כל האחריות על מה שהסביבה הטמיעה בו". ובהמשך: "כישראלים אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כעם כאוטי שלא מקשיב לאף אחד/ת ולא מציית לכללים, אבל המיקרוקוסמוס של חיי המשפחה שלי מראים שבסוף, עם כל האנטי־מערכתיות והנון־קונפורמיזם של שנינו, אנחנו אומה ממושמעת של אמהות וחיילים".

נוגה היא לא גיבורה - "אני שונאת גבורה. הגבורה שברה אותי" - ויחסה ללאומיות הוא מורכב וביקורתי. באחת השיחות המומצאות שהיא מנהלת עם אהובה, הוא אומר לה: "את חייבת להפוך את הלימון הזה ללימונצ'לו, במותי ציוותי לך את החיים". והיא עונה לו: "לך תתקעווד, עידו, בחיים לא ציווית עליי שום דבר, והמוות שלך זה לא הזמן להתחיל". התנועה הזו, אל ההומור ואל האנושי, הסיכה בבלון הפאתוס, הקטנת הנשגב למידות אדם, היא יותר מכל דבר אחר מעשה הומניסטי.

ההומניזם הזה הוא ההופך את יומן האבל לא רק למעשה אמנותי, אלא גם למעשה פוליטי. משום שמעבר לכך שהוא אנושי וחכם ומצחיק עד קצה הלב, הוא מנכיח את מה שחסר לנו כל כך בשיח השכול: את העובדה הפשוטה שעידו, כמו כל אותם אנשים יוצאי הדופן שאכן התעלו לגודל השעה, הם בראש ובראשונה הפסד עצום, בלתי נסבל, של חיי אדם ושל חיי משפחה. "אני לא סובלת את השלטים של 'ביחד ננצח', היא כותבת. "הם גורמים לי לבכות כל פעם מחדש. המילה 'ניצחון' חלולה לגמרי במקרה שלי, והמילה 'ביחד' יורקת לי בפרצוף".

השכול, וגם אנחנו, פשוט אינם מורגלים לכמותה.