המלחמה הזו מספקת לנו הרבה סיפורי גבורה, תמונות מרגשות, ראיונות קורעי לב וגם פוסטים מכל הסוגים. אחד מהם, של בחור בשם אסף פרי, תפס אותי במיוחד. הוא מתאר סיטואציה יוצאת דופן בחברה שלנו: המורה לתנ"ך הוא לוחם בקומנדו, הגננת היא קצינת מודיעין, השכן ההייטקיסט המפונפן הוא מ"פ בשריון. הפוסט מוצלח במיוחד משום שהוא מצביע על עובדה מדהימה: אנחנו מוקפים בגיבורים ובגיבורות, שבשגרה עובדים בעבודות "רגילות", ובמצבי חירום פושטים את בגדי היומיום, לובשים חליפה של גיבורים ויוצאים לקרב. זהו תיאור מדויק של מצב ייחודי שקיים כנראה רק בישראל.

בין כל הגיבורים והגיבורות של התקופה הזאת, אחד ריגש אותי במיוחד: מנשה זלקה, הקפטן והסמל של הפועל חדרה מליגת־העל. מנשה הוא ספורטאי מוביל, שב־7 באוקטובר פשט את מדי הכדורגלן, לבש את מדי הלוחם והתגייס בצו 8. ספורטאים מצטיינים בדרך כלל עוברים שירות מאוד בסיסי שאמור לאפשר להם להמשיך להתאמן ולייצג את המדינה. למעשה, הם מוותרים על שירות משמעותי בצבא. מנשה לא רק שלא ויתר, אלא גם המשיך לעשות מילואים במקביל לניהול קריירה מקצוענית בכדורגל. כשנשאל על אפשרות של זימון אפשרי לנבחרת, הבהיר שיוותר על כך לטובת הלחימה.

בן אדם שמתגייס בצו 8, אף שרבים היו בוודאי מבינים אותו אם היה נשאר בקבוצה, בן אדם שמקריב את הקריירה שלו לטובת המדינה והאזרחים, הוא בעיניי גיבור.

הרבה פעמים אומרים על כדורגלנים שהם לוחמים. במקרה של זלקה זה מקבל משמעות מיוחדת, כי הוא אמנם לוחם במגרש, אבל הוא גם, ובעיקר, לוחם בשדה הקרב. אז תודה לך, מנשה, על מי שאתה ועל מה שאתה עושה עבורנו. אנחנו מקווים לראות אותך חוזר להילחם רק על מגרש הכדורגל.