לגיבור שלי קוראים מתניה צור אריה. הוא לא גיבור תנ"כי, למרות שמו. הוא נער מהיישוב כפר מימון שבעוטף, שתושביו גרים במלונות בירושלים מאז רגעי האימה של בוקר שמחת תורה, מאז חולצו מהיישוב האהוב שלהם בשעות הקשות ההן.

זה התחיל בהודעת ווטסאפ מעט הזויה, שקיבלתי משני לוריא: "אני המנהלת של בית ספר חדש לילדי המפונים, שפועל בתוך יד ושם. תוכלי לבוא לדבר עם התלמידים?"

למחרת, בתוך בית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם, ראיתי בית ספר לכל דבר, שהוקם בתוך ימים ספורים, מגיל הגן ועד כיתה י"ב. כ־400 תלמידים לומדים בו.

תמונות מפחידות מתקופת השואה הוסרו או הוסתרו. מורים מתנדבים, גמלאים, עובדי יד ושם, התגייסו כולם למלאכת הקודש החינוכית. צעצועים נתרמו לגן, העירייה הביאה תיקים ומחברות, ואני נכנסתי לכיתות התיכון, ט' עד י"ב, שבדיוק קיבלו מערכת שעות מסודרת.

"מה נותן לכם כוח בימים אלה?" שאלתי אותם וקיבלתי הרבה תשובות. "מוזיקה", ענו רבים מבני הנוער, ואחד גם התחיל לשיר, "גם בשעות החשוכות של הלילה…". אחרים ענו: החברים שלהם במלון, ההורים והמשפחה שלהם, האמונה, צה"ל, האחדות בעם.

ואז נער בלונדיני עם פאות ארוכות הרים יד ואמר: "פח הזבל של ההיסטוריה". ביקשתי הסבר, ומתניה צור אריה אמר: "אני מסתכל על ההיסטוריה שלנו ועל מי שנזרק לפח הזבל לאורך הדורות. אם נרים את המכסה של פח הזבל, נראה בפנים את היטלר, את לנין, את סטאלין, את עמלק, את אנטיוכוס, את נבוכדנצר, את טיטוס, את המן, אחשוורוש, פרעה. כל הרשעים נמצאים שם, כל חבורת הזבל. העולם מתקדם, יש פה תוכנית, הרוע לא כאן כדי להישאר, הוא זמני. עם ישראל הוא קטן, אבל נצחי וחזק, וגם המקום של סינוואר ונסראללה הוא שם, בפח. חמאס וחיזבאללה ואיראן, כולם יסיימו בפח הזבל של ההיסטוריה, בקרוב".

ועד כמה שידעתי את כל זה בשכל, פתאום הרגשתי את זה גם בלב. מתניה, בחיוך עדין, הצליח לפרש לי את המציאות יותר טוב מכל הפרשנים.

אחר כך דיברנו. הוא לומד בדרך כלל בישיבה התיכונית צביה כרמי קטיף. המשפחה כולה שוהה במלון ליאונרדו פלאזה, מתגעגעת מאוד הביתה, אבל מוכנה לחכות כמה שצריך כדי לחזור למציאות ביטחונית אחרת לגמרי שתשנה את המשוואה.

מתניה וכל בני הנוער בכיתה ההיא הפגינו בגרות, אחריות, תבונה. הרבה פייק ניוז סיפרנו לעצמנו על עצמנו לפני המלחמה. גם לנוער הזה עשינו שיימינג. "מפונקים", "דור הטיקטוק" - והנה הם מתגלים במלוא יופיים בתקופה הזו.

מאז אני מעבירה הלאה את סיפור פח הזבל הזה, בתקווה שייתן כוח ופרופורציה גם לאחרים. שנזכה להוריד את הזבל, בקרוב.