סבתא שלי המנוחה, אביבה, הייתה בת 12 בימי הבליץ בלונדון. 80 שנה אחר כך היא עוד סיפרה איך התחבאה עם הוריה ואחותה במקלט מאולתר, שומעת את הפצצות הנאציות נופלות על העיר, תוהה אם העולם נגמר. "ואז הקשבנו לצ'רצ'יל ברדיו", נזכרה. "בשבילנו הוא היה נהדר. הוא נתן תקווה שלא חשוב מה יהיה, הכל יהיה בסדר".

שנתיים אחרי פטירתה הייתה גם לנו שעה אפלה. רוב עם ישראל כבר לא ישב במקלטים בערב הרביעי של המלחמה, 10 באוקטובר, אבל האימה הנאצית חילחלה לכל בית, אם לא בצלילי אזעקות אז בסרטונים בטלגרם. גם בעורף נשמעו שני הצלילים מבשרי הרעות, עוכרי השלווה: הסילון של מטוסינו מפטרלים באוויר בדרך לעוד תקיפה בעזה והאמבולנסים, שהחליפו את צליל הסירנות במטרה להרגיע, אבל רק הלחיצו יותר ואותתו שמשהו מאוד עמוק השתנה ונשבר.

ואז הגיע נאום ג'ו ביידן. הישראלים, אפופי אימה ולמודי העבר, ציפו בוודאי לעוד השתתפות בצער לצד יצירת סימטריה מלאכותית מול אזרחי רפובליקת הרשע של עזה. אינני יודע מה יזכרו האמריקאים מכהונתו, שעל פי הסקרים מאיימת להיות חד־פעמית – ייתכן שבשנה הבאה הוא ייאלץ לעזוב מושפל את הבית הלבן – אבל ברור מה תזכור ההיסטוריה. ברור גם מה יזכרו הישראלים: לא את מסיבות העיתונאים של מנהיגינו, שהתארכו לשעה אבל לא התעלו לגודל השעה, אלא את תשע דקות נאומו של ביידן שהזדהר בחושך. מי שאמרו עליו שהוא הנשיא הדמוקרטי האחרון שאוהב את ישראל מהבטן, אמר שם דברים שיוצאים מהראש ונכנסים אל הלב, יוצאים מהלב ונכנסים אל הראש. "אנחנו עומדים לצד ישראל", אמר בבית הלבן שידע כל כך הרבה עימותים בין נשיאים דמוקרטים להנהגה ישראלית. "אנו עומדים לתת תשובה מהירה וחזקה. ליבנו שבור, אבל רוחנו איתנה".

בכמה מאות מילים הוא הניח על ישראל הפצועה והמדממת כיפת ברזל רגשית, ביטחונית ומוסרית. מה־"Don't" המפורסם לאיראן, דרך ניחום משפחות האבלים, שבאותן שעות עוד חיפשו את יקיריהן במחנה שורה, ועד לחידוש הנדרים בין המדינה העצומה שלו למדינה הקטנה שלנו.

כמה שבועות אחר כך, כשהנשיא הדמוקרטי הקודם, ברק אובמה, התראיין בפודקאסט אופנתי, העמדה המוסרית של ביידן נצצה עוד יותר. אובמה המוסרי, חובב האוכל הטבעוני ונביא השילוב בין מוסר לפוליטיקה, השווה בין הצדדים. "אין מישהו שידיו נקיות", אמר, ואז הסביר שהטבח בלתי נסבל ממש כמו הכיבוש. תודה לאל ולאמריקה של־7 באוקטובר הגיע הנשיא שפגש את גולדה – אולי באמת תספר פעם מה היא אמרה לך, ג'ו? – ולא הנשיא שהמנטור שלו היה הכומר האנטישמי ג'רמיה רייט: הרטוריקן הגדול נשמע כמו פוליטיקאי קטן וישן.

בניגוד לסקרים בקרב הדור הצעיר, ולמרות נבואות הזעם והמוסר הטיקטוקי, יש סיכוי טוב שהנשיאים של הדור הבא יהיו יותר ביידנים מאובמות.