בפעם הראשונה שבה הגעתי למלון בשפיים, הלכתי על ביצים. רק חמישה ימים חלפו מאז השבת הנוראה. אנשים, נשים וטף, מפוני כפר עזה, ישבו על הדשא במעגלים. איך פותחים בשיחה? למי פונים? הלב יצא, המילים נעלמו, הדופק עלה.

ואז העיניים שלנו נפגשו. התיישבתי לידו. גבר לא צעיר, בגיל של אמא שלי ז"ל, חיוני וסוער ומלא תשוקה לחיים. יש בו להט של נער, והוא פתוח להקשיב, על אף שהוא מדבר בנחרצות. פיצו קוראים לו, יצחק (פיצו) מור. הוא תיכנן ובנה עשרות, אולי מאות, מבנים ברחבי העוטף ובכל מדינת ישראל.

מאז אנחנו חברים.

טבעי היה לי לבחור בדמות גיבור קלאסי. יש לי כמה קרובים שלוחמים, מנפצים את כל הסטיגמות שהדבקנו לדור הצעיר. חלקם נפלו בקרב, אחרים נפצעו. שקלתי לספר על אחד מהם. אולי על מי שהציל את הזולת? אולי על מי שהגן בגופו על האחר, או על מי שעזב את הבית ומתנדב מסביב לשעון? ואולי על הבת שלי, כנציגה של נשים צעירות שנשואות ללוחמים ולא עוצמות עין, אך ממשיכות לתפקד?

ובכל זאת, בחרתי בפיצו.

"אתה חוזר לכפר עזה?" שאלתי, והוא ענה, "האמת שקצת קשה לי". טוב, אפשר להבין. תופת היה שם, בשבת ההיא. אבל פיצו מיהר להסביר, "כל המשפחה שלי יצאה ללא פגע. הבנות והחתנים, הנכדים. אני לא מרגיש נוח להסתובב איתם בקיבוץ כשכל חבריי ספגו מכות כואבות, זה יהיה לא נעים".

נדהמתי. מהרגישות, מההתחשבות. עוד לא עבר שבוע, וזה מה שמטריד אותו?

בפגישה השנייה התחלנו לדבר על התכנון העתידי של הקיבוץ, תחום ההתמחות של פיצו. "זה חייב להיות שונה. אי־אפשר שנחזור לאותם רחובות עם אותם שבילים. כל צעד יזכיר לנו נרצח או נרצחת. בכל פינה נרגיש את מאורעות השבת ההיא. זה צריך להיות מקום אחר".

וככל שהשיחות התארכו, הבנתי שיש כאן סיפור. פיצו לא לבד. הוא מייצג קבוצה עצומה של תושבי העוטף, אנשים ונשים סביב שנות ה־80 שלהם, דור המייסדים של המפעל ההתיישבותי הנפלא הזה. הם היו יכולים לקבל מענק מהמדינה, לקנות לעצמם דירת חלומות בפרויקט דיור מוגן. הם היו יכולים להסתגר בחדרים, להיאנק מכאבים, להתייסר ולבכות על מר גורלם. אבל פיצו וחלק גדול מהחברים הוותיקים שלו רוצים לשוב ולבנות את הבית. הם יודעים שזה ייקח שנים; זה לא מעניין אותם. הם עוד ישובו לבית שממנו נעקרו, הם יהיו שותפים מלאים לתכנון ולבניין. אין להם כוונה לוותר. הקמה מחודשת של הבית היא הדרך היחידה של פיצו לנצח בקרב.

ועל הדרך, שיעור מוסר לכולנו: העולם לא שייך רק לצעירים. תאוות חיים איננה תלויה בגיל. יש אנשים שמה שמניע אותם זה משמעות, מחויבות, ערכים. אולי סיפורי הגבורה של פיצו וחבריו המבוגרים יגרמו לנו להתבונן בעין דומעת גם על השכן הקשיש, אצלנו בבניין, בדלת ממול.