גבר בלב חייו. נשוי. אב לילד בן 16 ולילדה בת 12. עובד כתסריטאי קומי ועורך בטלוויזיה, מתגורר בהוד־השרון. הקרקע מתחת לרגליים מרגישה מוצקה, סבירה, אפשרית. ואין לו מושג, לגבר בלב חייו, שהלב הזה עומד להיעקר. שבשבת אחת, 7 באוקטובר, חור שחור ייפער משום מקום בחלל הזמן של חייו, ויבלע הכל – הכל – פנימה.

חן אביגדורי הוא האיש הזה. אשתו שרון היא מטפלת רגשית שעובדת עם ילדים על הרצף האוטיסטי. בתו נעם, ילדה עם חיוך שיכול להפוך אוקיינוסים מלוחים למתוקים, בדיוק חגגה בת מצווה. שתיהן נחטפו לעזה ב־7 באוקטובר בידי רוצחי חמאס. אין דרך לקלוט, אין דרך להבין, יש רק אפלה גמורה, ועכשיו, באפלה הזו, צריך לתפקד. ולתפקד על טורבו.

אביגדורי ובנו עומר הופכים לצוות שנע – כמו האב ובנו הקטן ב"הדרך" של קורמאק מקארת'י – בתוך עולם אפוקליפטי שחרב עליהם, נלחמים באויב מר, בלתי נראה אבל נוכח, ויודעים שיש להם רק זה את זה, בכל מצב. "אני ועומר, אנחנו צוות, ויש לנו שני כללים: אני לא מסתיר ממנו מידע, והוא לא מסתיר ממני רגשות", אמר אביגדורי בראיון.

הם חצי משפחה, החצי שניצל רק מכיוון שלא נסע באותה שבת לעוטף עזה ונשאר בעוטף גוש דן, ואין גורל עיוור יותר או משא כבד יותר. אבל אביגדורי לא מאפשר לעצמו לשקוע: הוא מצליח להפוך לאחד הקולות הבולטים של משפחות החטופים. הוא מדבר אליהן ולתקשורת בקול שפוי ותכליתי, צלול ואופטימי. הוא איש של מילים ויודע לומר את הדברים המפוכחים אבל המדרבנים. קל להיזכר בו עומד מול משפחות חטופים באיזו גינת משחקים ואומר להן שלא יהיה חילוץ נועז בנוסח סרט פעולה, אבל מוכרח להיות חילוץ אחר, בכל מחיר. שזה בידיים שלהן. בלחץ שיופעל. בהתעקשות הבלתי פוסקת.

והוא לא נח לרגע; הוא נפגש עם מתווך קטארי. חוזר. ממשיך. נשאר שקול, רהוט, הגיוני. לפעמים אפילו מחויך. הוא מתנהל בתוך תופת פרטי בלתי נתפס – נסו לשים את עצמכם בנעליו ולא תצליחו, הדמיון האנושי מוגבל – אבל נותר מוכוון מטרה: להחזיר את כולם.

זו גבורה שאינה נחלתו הבלעדית. זו גבורתם של בני משפחות רבים – מי שמדברים, מתראיינים, צועדים בגשם ובשמש, נפגשים עם כל מי שאפשר; מי שנכפתה עליהם מלחמה נפרדת, קשה ומייסרת פי כמה, והם בוחרים מדי יום להילחם. זו גבורה פרטית וישראלית, וחן אביגדורי הוא רק אחד מהפנים שלה.

בסוף – כלומר, רחוק מהסוף – אביגדורי מנצח; שרון ונעם מוחזרות לאחר 50 יום בשבי במסגרת עסקאות שחרור והפסקת האש. הוא לא יודע את נפשו. למחרת, הוא מספר, "התעוררתי לפני כולם, הסתכלתי על החדר, ספרתי אישה אחת ושני ילדים – והחיוך לא ירד לי מהפנים רק מלראות אותם ישנים במקום בטוח. כל המשפחה שלי יחד, אין לתאר את האושר הזה".

אביגדורי הפך גיבור שמעולם שלא תיכנן להיות, בוודאי לא ידע שהוא יכול להיות ושלא תהיה לו ברירה אלא להיות. הוא נקלע למקום הזה כמו שכל אחד מאיתנו עלול להיקלע. והוא נותר נאמן לעצמו ולמשפחתו בתוך שברי עולמם והבין שיש בעולם רק אושר אחד שאין למעלה ממנו: משפחה אחת שלמה.