ביחד, החברים מגדוד 13 של גולני עומדים על שתי רגליים: כל אחד מהם השאיר רגל בקרבות השבת השחורה בעוטף - נועם בקרב בעלומים, שלום בקרב במוצב פגה. פציעה, איבוד דם, חוסם עורקים למשך יותר מדי שעות, פינוי לסורוקה, קטיעה של הרגל "כדי שנוכל להמשיך לחיות", וכאן, חודשיים אחרי, במחלקת השיקום בשיבא, מוקפים במשפחותיהם שכבר הפכו לאחת, שלום שטרית מעפולה ונועם בן שלוש מנהריה, עם פניהם לעתיד.

בגיל 20, חכמים כמו בני 200, הם כבר מבינים שזה יכול היה להיגמר אחרת. שטרית מתחייב שהם עוד יחזרו לשחק כדורגל יחד, "כל אחד על הפרוטזה שלו. ובכל שנה, ב־7 באוקטובר, נרים טורניר לזכר החברים מהגדוד שנהרגו בקרב", מבטיח שטרית (מימין בצילום).

כשהגיעו לסורוקה, היו מורדמים. כשהתעוררו כעבור כמה ימים והבינו את מצבם החדש, הצטיידו בנשק הכי יעיל שהם מכירים - הומור. "אנחנו צוחקים האחד עם השני, מקלילים, מבינים שזה לא סוף העולם. הרי ראינו את המוות בעיניים, אז תודה לאל שאנחנו חיים. יש לזה משקל הרבה יותר גדול מהאובדן של הרגל. אם אתה מספיק חזק, אפשר לעשות הרבה דברים גם עם הפציעה הזו; דברים יותר מאתגרים מאשר קודם. נכון שיש ירידות ונפילות, אלה החיים, אבל אנחנו באמת שמחים, ברוך השם. אנחנו צעירים, יפים, חכמים, בני 20. החיים שלנו לא נעצרו, רק השתנו. אה, ותכתבי שאנחנו גם רווקים נחשקים".