המושג גיבור או "אח שלי גיבור" היה פעם סחורה זולה עוברת לסוחר. אפילו מי שמכר לך בקיוסק ממתק "טעמי" זכה לכינוי הזה. אלא שהיום לפתע הגיע העכשיו והזמן הזה, וכמויות הגיבורים האמיתיים שנתגלו לנגד עינינו, מרצון או בעל כורחם, בלתי ניתנות לתיאור.

ובכל זאת, אחרי הביקור שלי בתל השומר, כשנכנסתי לחדרה של אליי חוגג־גולן מכפר עזה, הבנתי מיד שהיא הגיבורה שלי: אליי, האמא האמיצה, הרופאה שיחד עם בעלה אריאל חילצה את בתם התינוקת יעל מהאש שהמנוולים העלו בה את ביתם. אליי ואריאל התעמתו עם המחבלים שפרצו לביתם ונמלטו דרך החלון, עוטפים את יעל הקטנה בגופם ופורצים מהאש. לאחר מכן התחבאו במשך שעות בפינות מסתור שונות בקיבוץ, כשאליי, שסובלת מכוויות בכל גופה, מניקה את יעל כדי שלא תבכה ותסגיר את המיקום שלהם. הם רצו מנקודת מסתור אחת לשנייה ולבסוף הצליחו להגיע לשער הקיבוץ ופונו במסוק לבית החולים. בכל אותן שעות, למרות פציעתם הקשה, הם היו בהכרה. ורק לאחר שאליי מסרה את יעל לרופאים ואישרה להם את פרוטוקול הטיפול בה, היא איבדה את הכרתה, ובגלל פציעתה הייתה מורדמת ומונשמת הרבה זמן.

אבל כשבאתי לבקר אותה, כבר העירו אותה. ויום קודם אפילו היה לה יומולדת. לא יודע בת כמה. הרי כבר בגיל צעיר לא מגלים בן כמה אתה. אז את האירוע הזה פיקששתי, אבל יום למחרת גם טוב.

"היא נולדה עכשיו מחדש", אמר לי מישהו מהאנשים שהצטופפו סביב החדר של אליי. אני חיבקתי את הוריה, ויחד נכנסנו לחדר שבו שכבה. אליי נראתה בוהה בנקודה בקיר בלי לזוז. אבל אז אמא שלה אמרה לה "תראי מי בא לבקר אותך", והתכוונה אליי. ואילו אני הסטתי את הראש לעבר פניה ועיניה הפקוחות לרווחה. ובעוד אמא שלה לוחשת לה "כפרה שלי, חיים שלי", הרגשתי שאני לוחש אליה בתוכי: גיבורה שלי, תראי לנו שאת יכולה. ואז לפתע הפנתה אליי מבט וחייכה. ואחר כך שוב ושוב. לא חיוך אחד. כמה מהם.

"תסתכל איך עלה לחץ הדם ל־111", אמר לי אבא של אליי, בטח מההתרגשות. ואילו אני, בא לי בכלל לבכות מההתרגשות כי אליי חייכה אליי.