ב־7 באוקטובר נולדו הרבה גיבורים. הם הצילו חברים ומשפחות. הם נלחמו, מעטים מול רבים, ברוצחים תאבי דם. זה לא נגמר. החיילים במדים ממשיכים להילחם, להסתער, להקריב. הם יודעים שזה או הם או אנחנו. בקרב הזה אסור להפסיד.

העניין הוא שאנחנו במלחמה כפולה. כדי לאפשר לחיילי צה"ל להשלים את המשימה, אנחנו זקוקים לאלה שלוחמים במערכה המדינית, והמצב שם לא פחות מסובך. דעת הקהל בעולם החופשי עדיין, והדגש הוא על "עדיין", בצד של ישראל, אבל זה לא פשוט, משום שמה שקורה בקמפוסים בארצות־הברית קורה גם בחלק גדול מהאליטות, האקדמיות כמו התקשורתיות. הבון־טון בחוגים הללו הוא אנטי־ישראלי. גם מי שחושב שזכותה של ישראל להתקיים, משגר לעברה רקטות של מושגים כמו "פרופורציות". מותר לכם להגן על עצמכם, כך הטענה, אבל אין לכם זכות לפגוע בכל כך הרבה חפים מפשע. אסור? הרי במלחמה בטרור שהתנהלה בשני העשורים האחרונים, 71 אחוז מההרוגים היו חפים מפשע. דין אחד למלחמת העולם החופשי בטרור, דין אחר לישראל.

כדי להתמודד עם הטענות הללו, יש צורך בתעוזה, בכישרון, בידע. יש צורך לחרוג משורת המקהלה. יש לוחמים בתחום הזה, כמעט כולם יהודים או ישראלים, כך שדעתם מלכתחילה נחשבת קצת פחות. דווקא על הרקע הזה יש לוחם אחד, עשוי ללא חת, שעושה עבודה מדהימה, וכנראה היעילה ביותר במערכה על דעת הקהל, שתאפשר את השלמת המשימה הצבאית.

קוראים לו דאגלס מאריי. הוא לא מתנצל. לא מצטדק. הוא ניצב בראש הקומנדו של הלוחמים על האמת. הוא בריטי, לא יהודי, עיתונאי, חוקר וסופר. כדי לא להתמודד עם מחקריו ודעותיו, מספרים עליו פה ושם שהוא איסלאמופוב וגזען. אלה שקרים. קראתי לפני שנים את ספרו החשוב "המוות המוזר של אירופה". לא היה שם שמץ גזענות. וכל התחזיות שלו בנוגע לנזקי ההגירה של אלה שלא רוצים להשתלב, מתגשמות מדי יום ברחובות לונדון, ברלין ופריז. אבל כרגיל, טענת הגזענות נשלפת כדי להשתיק כל עמדה שחורגת ממשטרת המחשבות של הקואליציה הירוקה־אדומה של תומכי ג'יהאד ואנשי שמאל רדיקלי, שהדבר היחידי שמאחד אותם הוא שנאת ישראל.

בשבועות האחרונים הפך מאריי לנכס. אם הוא לא היה קיים, קשה היה להמציא מישהו כמותו. יש רבים שעושים עבודה מצוינת בתקשורת הבינלאומית, אבל אין אחד כמו מאריי. הוא כותב, עובר מאולפן לאולפן ומצליח לגחך את הגישות האנטי־ישראליות. שבוע לאחר 7 באוקטובר, כשצה"ל כבר החל להגיב, ועל המרקע הופיעו בניינים הרוסים, הוא נשאל: "האם זוהי תגובה הגיונית, פרופורציונלית ומוסרית מצד ישראל?" מאריי ענה בנחרצות: "פרופורציונליות בקונפליקטים קיימת לעתים נדירות. אבל אם אנחנו היינו מחליטים לדבוק באובססיה הזאת לגבי פרופורציונליות, זה היה אומר שבתגובה למה שחמאס עשה בישראל בשבת, ישראל צריכה לחפש פסטיבל מוזיקה בעזה ולרצוח אותו מספר של אנשים צעירים שחמאס רצח בשבת". המראיינת נותרה חסרת מילים.

בכל הפלישות הקרקעיות – מלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה וצוק איתן – ישראל נעצרה משום שלאחר תמיכה ראשונית נעה המטוטלת לכיוון הנגדי. הלחץ הבינלאומי גרם להפסקת אש, והמשימה לא הושלמה. טועה מי שחושב שהפעם, דווקא הפעם, זה לא יקרה. אבל כדי שזה לא יקרה, אנחנו זקוקים לעוד ועוד אנשים כמו מאריי. בינתיים, בקרב נגד תעמולת השקרים הוא גיבור שאין שני לו.