רק לחזור על התנועות שאני יודע. רק לחזור, כמו מכונה, כדי לא להשתגע.

שום דבר לא מחבר בין מה שהיה עד 7 באוקטובר לבין מה שקורה אחריו. המצב הוא כמו אחרי תאונה מחרידה שמותירה אותך פגוע קשה ומדמם, אבל אתה חייב לחזור על התנועות. כי מסביב העולם ממשיך להסתובב. וגם אתה ממשיך להסתובב. בבסיסי צבא, בחתונות חפוזות של חייל וחיילת שקיבלו שעתיים כדי להחליף נדרים אוהבים ולחזור לתופת, ליד מיטות של חיילים פצועים, במרכזי מפונים, מול משפחות חטופים. ובתוך הערפל מלא הכאב הזה עולות דמויות שקשה להאמין שהן באמת קיימות במציאות. אנשים ונשים שעושים ועושות דברים שהמילה "גבורה" קטנה עליהם.

דניאל נהרי חוגג יום הולדת 21. חוגג אותו באיכילוב, עטוף במשפחה אוהבת. נתקלתי בו בקטע וידאו ששלחה לי מישהי שביקרה אותו. בווידאו יושבים דניאל ובת זוגו המקסימה גלי ליד קלידים מאולתרים במחלקת השיקום, ומכל השירים בעולם מבצעים גרסה הופכת קרביים ל"מכתב קטן", השיר שדמעותיי ודם ליבי ספוגים בו. אחרי שראיתי את הסרטון, החלטתי שאני חייב לחבק את דניאל ולהגיד לו תודה. אני שונא קלישאות באופן כללי, ובעיקר כאלה מסוג "באתי לחזק ויצאתי מחוזק", אבל הסיפור ששמעתי ממנו (זהירות, מגיעה קלישאה!) הראה לי קרן אור בתוך החושך הנוראי הזה שבו אנחנו מקרטעים כבר שבועות.

דניאל הוא מוזיקאי מחונן שנועד לגדולות. כבר בילדותו בירושלים היה ברור שהוא עילוי. למרות שמסלולו האמנותי היה לכאורה מובן מאליו, קצת לפני שהתגייס החליט שהוא רוצה מכינה צבאית כדי לטעום משהו אחר שמשך אותו. ליד ים המלח התגבשה סביבו קבוצה מובחרת שעברה אימונים מפרכים ויצרה קשר שאין להתיר. ואז הגיעה הבשורה הצפויה שדניאל התקבל ללהקה צבאית. אחרי התלבטות קצרה הוא החליט ללכת עם מה שנועד להיות מלכתחילה ולהמשיך את מסלולו המוזיקלי. אבל כמה חודשים אחרי, בעוד שותפתו ללהקה הופכת להיות שותפתו לחיים, משהו בפנים לא נותן לו מנוח. בצעד בלתי נתפס הוא מבקש לעזוב את המסלול הבטוח שלפניו, להעלות פרופיל ולעבור לשרת כלוחם בגבעתי ‑ בקשה שמנוגדת לכל דבר שההיגיון והנוחות מכתיבים. אחרי מסלול קשה ומפרך תופסת אותו המלחמה עם היחידה שלו בלב עזה. הבחור שמאצבעותיו זרמו כוכבים כשנגע בקלידים, הסתער עם אפוד קרמי ונשק בקרבות המרים על חיינו, על דמותנו, בדרום.

דניאל שוכב עכשיו באיכילוב עם כוויות קשות בצידו השמאלי, עור התוף שלו חורר, והשמיעה שלו נפגעה (אני מצטמרר לחשוב מה מרגיש מוזיקאי שזה קורה לו). אני מחבק אותו בדמעות, מספר לו שכשהתגייסתי אני לצבא אחרי מלחמת יום כיפור, עשיתי כמוהו ובחרתי להיות בתותחנים ולא בלהקה צבאית. אני מספר לו על בריאן ווילסון שיצר כמה מהיצירות הגאוניות בהיסטוריה של המוזיקה עם חצי שמיעה באוזן אחת. אני מבטיח לארח אותו ואת גלי בהופעה שלי כשהתופת ייגמר. ובדרך משם אני בעיקר חושב לעצמי שזה כנראה מה שינקה את החושך מחיינו, מה שיחזיר את הטוב, האמיתי, הישר, המסור, אוהב האדם והנדיב לערבוביה הנוראית שבה אנחנו מבוססים עכשיו.

גיבורי־על כאלה כבר לא באים לעולם האמיתי כשהם מסוקסים ושריריים ועם יכולות שמימיות. הם באים בצורת החיוך הנבוך והכוכבים שזורמים מהאצבעות של דניאל נהרי.