אחרי השבת השחורה ירדתי לשטח, למוצב כיסופים, לא רחוק משערי הקיבוץ. עשיתי כמה שעות עם לוחמי גדוד 51 של גולני. הגדוד ספג אבידות קשות בקרבות עם חמאס לאורך כל הגזרה, ובעיקר במוצב הזה. בכניסה לחמ"ל, בלב מוצב מחורר כדורים, עם כמה דלתות שהועפו על ידי אר־פי־ג'י, עמד שולחן עץ שהספסלים שלו היו קצת תלושים מהדף של משהו.

הכל היה עוד טרי. בגזרה התרחשו תקריות אש; בשטח ישראל נמצאו עוד בוזזים ומחבלים. כמה לוחמים עמדו מסביב ועישנו. העיניים של חלקם היו טרוטות מחוסר שינה. המג"ד, נמרץ, מסודר, יצא החוצה ואיתר לכלוך על הרצפה. לאסוף מיד, הוא אמר לחיילים. והם אספו. אחד מהם שאל אותי מתי תצא הכתבה. בשישי, עניתי. אתה חייב לדבר עם זונשיין, הוא אמר. כן, אמר חייל אחר, מהמפקדה, איזה אגדה הזונשיין הזה, דבר איתו. שאלתי אם זונשיין מגדוד 51. ממש לא, הם השיבו. זונשיין הוא מ"פ טנקים. גדוד 77. "והוא הרג איזה 50 מחבלים עם צוות הטנק שלו".

סיפורים כאלה אתה שומע הרבה בשטח. הם לא תמיד מדויקים. רשמתי בפנקס: זונשיין, ואז נסעתי לשערים העצובים של קיבוץ ניר עוז, שריח המוות עוד הקיף אותו.

כעבור שבועיים חזרתי לפנקס, ואחרי בירור קצר הגעתי לשיחה עם זונשיין. סרן בר זונשיין מהרצליה. השיחה איתו – טלפונית, כי הוא היה בשטח, מתכונן עם חייליו למבצע הקרקעי בעזה – הייתה קצובה כזו, טלגרפית. הוא לא מסר לי תיאורי נוף או תחושות אישיות. זה היה כמו תחקיר צבאי, והוא הציג את המידע תמציתית, ללא רגש מיותר ובלי דרמה. אבל הסיפור שהוא סיפר הציב רף חדש לגמרי לגבורה ולתושייה צבאיות.

בקצרה, זונשיין מצא את עצמו בבוקר 7 באוקטובר בשטח. המח"ט הורה לו לנוע לכיוון תקרית בנירים; הוא לא הבין שמדובר בפלישה, וגם הקצין הצעיר לא הבין. מאותו רגע הסיפור שלו נשמע בערך כך: "זיהינו חוליית מחבלים. הרגנו אותם. זיהינו ארבעה מחבלים. ירינו עליהם, הרגנו אותם. אמרו לנו שיש תקרית באזור רעים. בדרך זיהינו עשרות מחבלים, ירינו ודרסנו". וכך הלאה.

בשלב מסוים הוא רואה שני טנדרים עם גופות עליהם בדרך לרצועת עזה, ומעל הגופות עומדים אנשים עם נשק. הוא יורה על הטנדרים פגזים בניסיון למנוע את המנוסה. כאשר הטנק חוצה את גבול הרצועה, זונשיין נקלע למארב אר־פי־ג'י. הטנק סופג בערך שבעה כאלה. מכל הסולר שלו נסדק. הוא לא יכול לצודד בחופשיות.

לאחר שהוא מגיע לצומת רעים ומבין את גודל האסון, זונשיין לכאורה סיים את הלחימה: הטנק שלו נדפק. אבל הצוות שלו והוא לא מתכוונים לוותר. יש טנק לא בשימוש במוצב מארס, עם המסייעת של גולני; חלק מהצוות יצא לשבת (כי לא הייתה התרעה). זונשיין ואיש צוות לוקחים טרמפ עם רכב של יחידה מיוחדת. אין מקום, אז הוא נכנס לבגאז'. מורידים אותם בצומת לא רחוק מכיסופים, ושני הטנקיסטים פשוט רצים, בשטח שורץ מחבלים, למוצב על גבול הרצועה.

אחתוך לשורה תחתונה: הם נלחמים במחבלים במוצב, יחד עם המסייעת, זונשיין מארגן את ההגנה (המוצב היחיד של צה"ל בגזרה שמחבלים לא חדרו אליו), ואז מצליחים לעלות על הטנק שלא נפגע. מאותו רגע, הסרן הזה – הוא ראה כבר יותר לחימה מרוב הקצונה הבכירה של צה"ל – ממשיך להילחם עם הטנק, באופן מתמשך, עד יום שני וכולל אותו. הוא נלחם עם מג"ד 51, שם דבר בפני עצמו, סא"ל מאיר אוחיון, ומ"פ המסייעת. מספר המחבלים ההרוגים (ויש תיעוד, להבנתי, במערכות הטנק): עשרות רבות מאוד.

היו לו מסקנות, כששוחח איתי. לדוגמה, שהאימונים ותורות הלחימה סייעו מאוד בעת הקרבות. שעצם קיום טנקים סמוך ליישובים מנע טבח.

גם לי הייתה מסקנה: עם חיילים כמו הצוות של זונשיין, עם קצינים כמוהו, גדוד 77 של חטיבה 7 לא מבייש את אבותיו, אלה שלחמו בעמק הבכא. כאשר שוחחנו, המדינה הייתה תחת רושם האסון הגדול בתולדותיה. השיחה איתו – שוב, ללא דרמה מיותרת – השיבה לי הרבה תקווה, וגם לקוראיי, לפי התגובות שלהם. ואי־אפשר שלא לחשוב על כל הגיבורים שכבר לא יוכלו לספר את הסיפור שלהם, כי הם נפלו במערכה הכבדה הזו. בזכותם כולנו בטוחים יותר.