לפני כחמש שנים הגעתי להופעה בקיבוץ ניר עוז יחד עם המוזיקאי והגיטריסט נושי פז. בדרך כלל המופעים בקיבוצים מתקיימים בחדר האוכל או במועדון החברים, אבל בניר עוז התקיימה ההופעה במוסך רחב ידיים, ובצד האחורי של הבמה עמד טרקטור ג'ון דיר גדול וירוק.

היה לנו חיבור מיידי אל המקום, עם האווירה החקלאית־מכנית המיוחדת שלו. הרגשנו בבית עם אנשי המוסך שקיבלו אותנו במאור פנים ואירחו אותנו עם כל הלב.

באותו ערב הכרתי את אביב אצילי, מנהל המוסך החייכן והמקסים. הצעתי לו שיכניס אותנו להופעה עם הטרקטור, ושבסוף ההופעה נושי ואני נעלה לטרקטור, והוא יסיע אותנו משם אל השדה הסמוך. הוא התלהב מאוד מהרעיון. הרגשתי איתו כמו עם חבר ילדות שובב. יאללה, בואו נשתגע.

בסוף אותה הופעה, שהייתה מיוחדת ובלתי נשכחת, מול הקהל המופתע והמשתאה, נושי ואני טיפסנו לטרקטור, ואביב הגיע מבחוץ והסיע אותנו משם. נופפנו לקהל לשלום ואמרתי לאביב שאפילו הרולינג סטונס מעולם לא ירדו מהבמה על טרקטור ג'ון דיר.

כשהגיעו החדשות הנוראיות, וכשהבנתי שקיבוץ ניר עוז נפגע כל כך קשה, מיד חשבתי על המופע ההוא ועל אביב וחבריו.

כמה ימים אחר כך הגיעה הודעה מסיון, חברו של אביב מניר עוז, שכתב בין השאר: "אני בטוח שההופעה אצלנו במוסך הייתה חוויה ייחודית עבורך כמו שהייתה עבורנו. אני מאמין שזו ההופעה היחידה בחייך שנכנסת אליה עם טרקטור... אביב אצילי, אלעד קציר ועוד רבים אחרים שפגשת אצלנו בקיבוץ נחטפו לעזה ומוגדרים כנעדרים. הקהילה שלנו שבורה לרסיסים ומחפשת עזרה ונחמה".

שבוע אחר כך הופעתי בבית מלון באילת בפני קהילת ניר עוז. הזמנתי את בן דנציג, מוזיקאי מאנשי הקיבוץ, לשיר איתי את "עבודה שחורה", וסיפרתי לקהל על המפגש הבלתי נשכח עם אביב באותו ערב קסום שנראה עכשיו כאילו התרחש בעולם אחר.

ליאת ואביב אצילי היו נעדרים מאז הטבח בניר עוז. ליאת, מורה בבית הספר נופי הבשור שבעוטף ומדריכה ביד ושם, הספיקה ב־7 באוקטובר לשוחח עם חבר של אביב, אופיר כוכבי, ולספר לו שבעלה שבכיתת הכוננות עדיין בחיים. אביב יצא להגן על הקיבוץ, ואילו היא הסתגרה בממ"ד. בהודעה אחרונה ששלחה בקבוצת ווטסאפ כתבה, "מחזיקה מעמד", ואז הפסיקה לענות.

מאוחר יותר ביתם נמצא שרוף ומפויח.

× × ×

שמעון בן שבת, הבעלים של הגלריה Raw Art בתל־אביב, הסתובב בקיבוצי הדרום בחיפוש אחרי גרוטאות ברזל, וכך הגיע אל אביב אצילי וגילה שהוא אמן מיוחד ומקורי שיוצר אמנות מהחפצים הכי שגרתיים במוסך. הוא התלהב מהעבודות שלו והתחיל לשווק אותן בגלריה שלו. באחת הכתבות הוא מספר: "הוא לקח בוכנה של ג'ון דיר וצייר ג'ון דיר, שזה מפלצת, לתוך בוכנה כזו קטנה, שהיא חלק מהמנוע של הג'ון דיר. הוא לא רצה לשים את זה על בד. מתאים לו לקחת את הסצנה של הקומביין החורש וכל עבודת הכפיים, ואת זה לשים בקטן. ראיתי את הבן אדם, הסתובבתי איתו איזה שעתיים־שלוש. זה הספיק. בדרך חזרה אמרתי לגליה שעובדת איתי שהבן אדם מוכשר בטירוף".

בספטמבר נפתחה בגלריה של שמעון, לרגל חגי תשרי, תערוכת יצירות של אביב. תאריך הסיום של התערוכה נקבע ליום שמחת תורה, 7 באוקטובר.

× × ×

בבלוג של עיתון "הארץ" מצאתי יומן יומי אישי שאביב פירסם בינואר 2019.

וכך כתב: "שמי אביב, בן 44 מקיבוץ ניר עוז. מגדל עם חברתי לחיים ליאת את עפרי (17), נטע (15) ואיה (13) וגם את שלום הכלב וסום החתול. ליאת, מחנכת ומורה (לפי סדר חשיבות), מלמדת בבית הספר שבו לומדים ילדינו, בית הספר האזורי המשותף למושבי וקיבוצי הנגב המערבי... בזמני הפנוי אני רוכב על אופניים. למרות שלא תמיד קל לי לגרד את עצמי לרכיבה לפני או אחרי יום עבודה, נופי האזור, האווירה והחברים לדרך הופכים את העניין לתענוג גדול... כמעט תמיד היציאה לשטח עושה טוב על הלב. כשיוצא לי לראות את הזריחות והשקיעות המרהיבות בערבות הנגב, כמעט תמיד אני מצליח להרים את האף מעל האבק ולספוג את עוצמת היופי".

ואחר כך כמו קול מהדהד ממציאות אחרת, הוא מתאר את סדר היום שלו שעה אחר שעה, מ־6:15 בבוקר עד 22:00 בלילה, מספר על העבודות המכניות שהוא עושה, כמו שיפוץ קומביין תפוחי האדמה והכנתו לעונה.

הפסקת קפה במסגרייה ב־9:00 בבוקר.

ב־12:30 הוא רושם: "שוב על האופניים. בדרך לארוחת צהריים במסעדה הכי טובה בעיר: חדר האוכל בקיבוץ".

בהמשך היום - טיפול בבעיה בתחנת הדלק, טיפול בטרקטור של 350 כוחות סוס, טיפול בגנרטור שמפעיל מערכת השקיה.

אחר כך, בסביבות 17:00, הוא על האופניים בדרך הביתה, עושה קניות במרכול המקומי, מגיע הביתה וחותך סלט בזמן ש"הנוער מבשל ארוחת ערב".

וכך מסתיים היום בחייו של אביב אצילי:

"הבנות הגיעו ואוכלים ארוחת ערב. הילדים הלכו לענייניהם, קצת חיסולים, סידורים, ניקיונות וכלים, קפה, תה, זמן לקשקש על החיים, מקלחת".

× × ×

ב־29 בנובמבר, בפעימה השישית, ליאת חזרה הביתה מהשבי. למחרת הגיעה הבשורה הקשה והכואבת שאביב אצילי נרצח ב־7 באוקטובר.

תלמה אצילי, אמו של אביב, ששרדה באומץ רב את הטבח בניר עוז, סיפרה שכמה ימים לפני האסון אביב הבטיח לה שיכין לה עבודה שלו שהיא מאוד התלהבה ממנה: מיניאטורה של טרקטור בשדה, על סכין של מחרשה.

היא אומרת באחד הראיונות: "כל כך מקסים. הוא הבטיח שיעשה לי. ואני מחכה".

גם אני חיכיתי. כל כך רציתי לחזור למוסך של ניר עוז, לפגוש את האיש האציל הזה, איש של אדמה, יצירה ועבודת כפיים, עם החיוך הגדול והשובב, להיכנס איתו לטרקטור אחרי ההופעה ולצאת איתו למסע בשדות האור של ערבות הנגב.

היום אני יודע שהמסע עם אביב יתקיים רק באופק אחר, במציאות חלומית, מעבר לזמן.