לא מעט סיפורי גבורה שמעתי בחיי, ובכל זאת, יש משהו חריג כל כך, מיוחד, בסיפור של ענר שפירא. סיפור על גבר צעיר, בן 22, שלקח על עצמו משימה: להגן על עשרות צעירים חסרי אונים, ללא נשק, בשעה שמחבלי חמאס מנסים לטבוח בהם. זמן קצר לפני כן ענר וְיֶתר הצעירים בילו במסיבה ברעים, נובה. כשהחלה מתקפת חמאס ענר לא היסס: הוא לא רק הגן על הצעירים הרבים בגופו, אלא ניסה גם להרגיע, לדבר ולהסביר מה לעשות כדי לשרוד את האירוע.

כשהתבקשתי לכתוב על אחד מגיבורי התקופה, מיד חשבתי על ענר. כמה ימים לאחר שהודעתי על כך לעורך, נהרג שחר פרידמן ז"ל, בן זוגה של נגה, הבת של זוגתי. לתדהמתי גיליתי ששחר וענר היו חברים והכירו בתיכון הימלפרב בירושלים ובבני עקיבא, בסניף המרכז בעיר. במהלך השבעה על שחר הגיעו לבקר שירה ומשה שפירא, ההורים של ענר, והבנתי שכנראה היה כאן הרבה מעבר ליד המקרה.

× × ×

ענר נולד וגדל בירושלים, בן בכור למשפחה של שבעה ילדים. לאחר התיכון הצטרף למכינת העמק בכפר רופין, שם הכיר את אהובתו ובת זוגו, שלי. הוא רצה להצטרף לסיירת מטכ"ל אך נפצע פעמיים במהלך הגיבוש, והשירות שלו נדחה בשנה ושלושה חודשים. בתקופה הזו החל לכתוב מוזיקה, בנה אולפן ביתי והקליט שירים. זו הייתה התשוקה האמיתית שלו. כשהתגייס לבסוף, הצטרף לנח"ל. הוא פיספס את המיונים לסיירת, אבל מאחר שסיים את הטירונות בהצטיינות, מפקדיו נענו לבקשתו, הוא צורף לפלוגת עורב נח"ל, וגם שם הצטיין.

ביום שישי, 6 באוקטובר, הגיע ענר לביתו שבשכונת ארנונה, לחופשת שמחת תורה. המשפחה סעדה יחד, וענר הודיע להוריו שהוא יוצא למסיבה ברעים. הוא וכמה מחבריו בילו שם מספר שעות. כשהחלה המתקפה, מפקד הצוות שלו בעורב נח"ל התקשר כדי להקפיץ אותו לבסיס. הוא ועוד שלושה חברים יצאו מהמסיבה והחלו לנסוע על הכביש לרעים, זה שיקבל אחר כך את הכינוי "כביש המוות". תחת אש כבדה הם עצרו ליד מיגונית, שבה כבר היו יותר מ־20 צעירים שניסו להימלט מאזור המסיבה. הארבעה היו בין האחרונים שנכנסו למקום. ענר הבחין בצעירים חסרי האונים והחל להרגיע אותם. "הוא סיפר להם שהוא לוחם בעורב נח"ל, שהוא בקשר עם הצבא ושהחילוץ יגיע אליהם בקרוב", סיפרה לי אמו שירה. "אחת הצעירות אפילו הודתה לו על דברי ההרגעה. הוא שבר בקבוק בירה ונעמד איתו בכניסה למיגונית. הוא הסביר שכנראה המחבלים יזרקו לעברם רימונים, והוא יהדוף אותם החוצה. הוא ביקש שאם יקרה לו משהו, אחד האנשים במקום יחליף אותו".

ואכן, ענר, שעמד בכניסה, פשוט תפס בכל פעם את הרימון שהמחבלים השליכו פנימה וזרק אותו החוצה. אחד הנוכחים במיגונית אפילו תיעד את השניות הללו בתמונה שבה נראה ענר בפתח. שוב ושוב ניסו המחבלים המתוסכלים: שבע פעמים זרקו רימונים למיגונית, ובכל פעם נתקלו בענר זורק את הרימונים חזרה. ברימון השמיני ענר נפצע אנושות, ולאחר זמן קצר מת מפצעיו. בשלב הזה שלפו המחבלים מהמיגונית שלושה צעירים, בהם הרש גולדברג־פולין, שידו נקטעה מפיצוץ הרימון. צעירה נוספת, עמית, שהוצאה גם היא, ברחה וניצלה מחטיפה. אחר כך ירו המחבלים בכל מי שנותר במיגונית. מעטים שרדו, רוב האחרים נהרגו במקום.

× × ×

הוריו של ענר, דתיים, שומרי שבת, היו בתפילת שמיני עצרת בבית הכנסת כשנשמעו האזעקות בירושלים. כשחזרה האם הביתה, החלו להגיע אליה שמועות על אירוע ביטחוני קשה. היא המתינה למשה שיחזור מבית הכנסת, והשניים התקשרו אל ענר יחד כדי לא לחלל שבת פעמיים. הטלפון שלו לא היה זמין. לאחר זמן קצר הגיעה שיחת הטלפון משלי, החברה של ענר ששאלה אם שוחחו איתו. אז, בפעם הראשונה, שמעו שהייתה התקפה על המסיבה. "נכנסתי לטירוף", סיפרה שירה. "אמרתי לעצמי, 'לא יכול להיות שזה קורה לנו, לא יכול להיות'.

"כעבור לא מעט שעות התפרסמו עוד ועוד רשימות של מי שנמצא בחיים. השם שלו לא היה שם, ואני בתוך תוכי כבר ידעתי שקרה לו משהו, אחרת היה מתקשר. בערב נתנו דגימות דנ"א. אחרי כמה ימים הגיעה אלינו עמית, אותה בחורה מהמיגונית, שניצלה מחטיפה וסיפרה לנו מה קרה".

יהי זכרו של ענר ברוך.