בבוקר שבת, 7 באוקטובר, התעוררו עמית מן ובן זוגה אופיר פרץ בדירתם בקיבוץ בארי לקול אזעקות ומטחים בלתי פוסקים של רקטות. משהו חריג עמד באוויר, איזושהי אנרגיה רעה ומזמזמת של סכנה. בן הזוג של עמית, פרמדיק כמוה, בדיוק עמד לקחת את האוטו ולצאת למשמרת בנתיבות. כשהטילים התעופפו מעל ראשם כמו ברקים ממתכת, ביקש שתבוא איתו. "אל תישארי פה לבדך", אמר. "בואי איתי. קורה כאן משהו ממש לא טוב".

אבל עמית הייתה כוננית שבת במרפאת הקיבוץ, ולכן סירבה. "דווקא בגלל שמה שקורה נראה חריג ומסוכן", אמרה לפרץ, "דווקא בגלל זה אני צריכה להישאר פה". וככה הוא נסע, ואיתו נעלמה ההזדמנות הראשונה של עמית מן להינצל ממרפאת התופת בקיבוץ בארי.

לפני שיצא פרץ מהדירה, הוא נתן בה מבט אחרון מסף הדלת וראה אותה עומדת בסלון. היה בה משהו מואר, משהו שקרן ממנה כמו הילה. לא משנה אם היא שרה בקולה המהמם שיר של ביונסה או זללה עוגת קרמשניט בארוחת שבת או סתם סיפרה בדיחה. יש אנשים כאלה, שאלוהים כאילו האיר אותם בזרקור פרטי שגורם לאחרים לנהות אחריהם ולהתאהב בהם. עמית מן, ג'וליה רוברטס של עוטף עזה, הייתה כזאת.

× × ×

אז הוא הלך, והיא נשארה לבדה בדירה כשהגיעו המחבלים לקיבוץ, ואיתם קולות החורבן ועשרות אס־אם־אסים של "הצילו" שהתלקחו כמו חנוכייה של פחד בקבוצת הווטסאפ של בארי. "אנחנו מבקשות שתישארי בממ"ד בדירה שלך", סימסו לה אחיותיה. "בדיעבד", סיפרה לי השבוע אחותה חביבה, "גילינו שהדירה של עמית נשארה שלמה. המחבלים לא הגיעו אליה. אם רק הייתה נשארת שם, היא הייתה איתנו היום".

אבל עמית סירבה לנצל גם את ההזדמנות השנייה להישאר בטוחה. ברגע שהבינה שיש בחוץ אירוע גדול עם פצועים, היא שמה על עצמה מדי מד"א, לקחה את תיק הפרמדיקים השחור שלה ופשוט טסה החוצה. אני מדמיינת אותה עושה את זה, ופשוט לא יכולה להבין מהיכן האומץ. לרוץ ככה נגד אינסטינקט ההישרדות שלך לתוך אש חיה, לתוך קריאות "אללה אכבר" מסוממות ומוטרפות משנאה. בחורה בת 22 לבד, בלי נשק, בלי יכולת להגן על עצמה מול להקת מרצחים. רק היא ותיק העזרה הראשונה שלה, רצה במדשאות לבדה כמו יוסיין בולט של החמלה.

עוד לפני שהספיקה להגיע למרפאה עצמה, מצאה פצועים על השביל. הם שכבו שם וצרחו מכאב, חיכו שמישהו יגיע אליהם בג'ונגל הזה שבו כל אחד לעצמו. בהקלטות של מד"א היא נשמעת מטפלת בפצועים במסירות מטורפת, אותה מסירות שהפכה אותה לעילוי בתחום שלה, למדריכה הראשית הכי צעירה בישראל בקורס פרמדיקים. היא עומדת על השביל, תחת ירי מתמשך, כדי לחלץ אותם פנימה. "תמיד קראתי לה האחות הקטנה הענקית שלי", אומרת חביבה. "הייתה בה מין גדלות כזאת. היא הייתה בן אדם מיוחד וחזק עם המון כישרונות, בן אדם שנועד לגדולות. ואני הערצתי אותה".

במרפאה היא מוצאת את אחות הקיבוץ נירית הונוולד־קורנפלד ואת ד"ר דניאל לוי, חבר קיבוץ שמשמש בשגרה כרופא אף־אוזן־גרון. מלבדם היו שם עוד שני חברים מכיתת הכוננות של בארי - שחר צמח ואיתן חדד. מכל הגיבורים שהיו במרפאה, אחות הקיבוץ היא היחידה שלא נרצחה. היו שם הרבה פצועים, חלקם במצב קשה מאוד, ועמית התקשרה למוקד והתחננה לאמבולנס. התשובה שקיבלה הייתה מבהילה: בארי הוכרז כאזור מלחמה, לא יגיע שום אמבולנס, הם לבד.

× × ×

השעות חולפות. עוד מעט ייגמרו התרופות וחומרי החיטוי. עוד שנייה אפילו פלסטר לא יישאר במרפאה, שנעשתה המקום היחיד שעדיין בוקע ממנו קצת חום אנושי בתוך יער שחור של מפלצות שמחפשות דם. ואפילו אז, כשכבר אין לה שום ציוד, עמית לא מוותרת על הייעוד שלה. היא לא מפסיקה לעודד את הפצועים. ממשיכה לדבר איתם, מגישה להם מים לשפתיים, מלטפת להם את הראש כמו אמא. היא גם דאגה להניח להם משהו רך מתחת לגוף כדי שלפחות יהיה להם קצת נוח. תתארו לכם: היא שומעת את היריות, מריחה את הבתים השרופים, שואפת את העשן; היא באימה מטורפת כשהמחבלים מתקרבים; ובכל זאת, כל מה שמעניין אותה זה ללחוש עוד מילת נחמה למטופל, ללטף עוד ראש. מה זה אם לא תיאור של מלאך?

אבל היא בוודאי הייתה צוחקת אם הייתה יודעת שקראנו לה ככה. ביומיום היא פשוט הייתה בחורה מגניבה עם הומור מטורף. היא אהבה לשיר מאז שהייתה ילדה. האחיות שלה זוכרות אותה מחזיקה מברשת שיער ומזמרת לתוכה. שרה בכל הטקסים בבית הספר. המשיכה לשיר גם באמבולנס. הייתה ציפור שיר, זמיר, אבל עם נשמה רוקיסטית. המוזיקה שהכי אהבה הייתה הבי מטאל, במיוחד איירון מיידן ומגאדת'. היא אהבה לבלות, לצאת, לטייל בעולם, אבל יותר מכל אהבה את הכלב שלה, באני, שמת חודש לפני שנרצחה. "הוא היה כמו התינוק שלה", אומרת חביבה. "וכשהיא קברה אותו, היא כל כך בכתה עליו, שבכינו יחד איתה. היום אנחנו צוחקות על עצמנו. כמה בכינו על באני בלי לדעת שעוד מעט נבכה באמת".

× × ×

שמונה שעות הצליחו שני חברי כיתת הכוננות להגן על המרפאה. הרגו עשרה מחבלים בכוחות עצמם. כשנגמרה להם התחמושת, עמית כבר הבינה שהיא לא תוכל להמשיך עוד הרבה זמן. "בבקשה, תהיו חזקים אם משהו יקרה לי", סימסה בשתיים בצהריים. "אני לא חושבת שאשרוד את זה".

ב־14:05 הצליחו המחבלים להיכנס למרפאה. עמית רואה שהמחבלים יורים בשחר מכיתת הכוננות, שהגן עליה עד לאותו רגע. בזכותו החזיקה מעמד. היא מבינה שזה הסוף, ושולחת למשפחה הודעה קולית שמתארת את הסיטואציה הקשה: "שחר! שחר! הם פה! בבקשה, הם פה!" במשפחה מבינים שהם עומדים לאבד את עמית. אמה רחל ואחותה מרי מתקשרות אליה בצעד נואש. "אמא, אני אוהבת אותך", מספיקה עמית לומר, "תסלחי לי ותחשבי עליי רק דברים טובים". מיד אחר כך מתקשרת חביבה. "שיחה קצרה, של כמה שניות", היא מתארת. "הרבה רעש. היא אמרה לי שהם ירו בה ברגל, שהם רצחו את כולם, שהם עליה. שאלתי אותה 'עמית, מה הכוונה שהם עלייך?' ואז השיחה התנתקה".

בשלב ראשון יורים השטנים האלה ברגלה השמאלית כדי שלא תוכל לברוח מהם. זו הגבורה הגדולה של הפחדנים האלה: לנטרל בירייה אחת פרמדיקית בת 22 שמעולם לא פגעה באיש. הם מתפנים לרצוח את כל מי שמסביב, ואז חוזרים אליה, דווקא אליה, לנערה שאלוהים שם עליה זרקור מיוחד משלה, שהפיצה בעולם כל כך הרבה אור ויופי. וכמה חוסר צדק יש בעולם הזה, שעכברושי אדם כל כך נחותים מסוגלים לחסל כזה פלא של בריאה.

כשהגופה של עמית נמצאת, מגלים על הרגל שלה חוסם עורקים מאולתר. מתברר שכשהמחבלים הפנו את גבם לעברה, היא הספיקה לכרוך על עצמה את החוסם. אחרי שטיפלה בעשרות פצועים, ניסתה להציל גם את עצמה.

לצערנו, בסוף זה באמת נגמר. ובכל זאת, היא זו שניצחה את המחבלים, שהביסה אותם. הם אמנם באו עם אר־פי־ג'י ותתי מקלע ורימונים כדי שיוכלו להרוג אותה, אבל הם לעולם לא יוכלו להתקרב לגודל הנשמה שלה. כשהם באו להחריב, היא באה לרפא ולהיטיב. כשלהם הייתה תאוות מוות, היא קידשה את החיים בכל פעולה שביצעה. כי באותו יום שחור משחור בבארי, בעוד כוחות האופל משמידים ושוחטים ושורפים ־ באותו יום שכבו בבארי אנשים שהזיכרון האחרון שלהם מהעולם הזה היה הפנים הכי יפים בעולם כולו, פני האור והטוב והחמלה המוחלטת של עמית מן.