כמעט שעה שאני מסתובב בזהירות בין ערימות המתכת המעוכות. שלדות של מה שהיו מכוניות לפני אותה שבת שחורה. חלקן מונחות זו ליד זו, אחרות מונחות בין ערימות צינורות שעד לא מזמן היו אופנועים. מאות כלי רכב שמנועם נדם.
‍
בין גוויות המתכת החלודות אני מזהה מותג אופנועים מצרי. אחד שכאילו לא שייך לכאן. תייר מארץ שכנה שנושא גם הוא את סימני התופת. לכאורה, הוא שייך לצד השני. האפל. כלי רכב בשירות ציר הרשע. אבל בבית הקברות הזה אין טוב ורע. קבורים כאן אלו שחדלו לנוע ללא קשר ללאום או לדתו של הנוהג בהם. מפורקים לחלקים או רק מחוררים מירי. כולם נוצרו שווים. כולם מהווים זיכרון אילם לאסון. על כולם יש את אותה כתובת.
‍
אני צלם ספורט ורכב - רגיש לכלי רכב ורואה את העולם דרך עדשת המצלמה. כל אתר הוא לוקיישן, כל מבט הוא "פריים" פוטנציאלי. ככה אני מתוכנת.
‍
כשהחלו לזרום תמונות ראשונות מהטבח בפסטיבל נובה ומכביש הגישה אליו, בלטו לי מיד שרידי כלי הרכב הנטושים שביניהם אנשי זק"א תרים אחר שאריות אדם.
‍
גויסתי למילואים בצו 8 ומצאתי עצמי מעביר שעות בצפייה ופיענוח תצלומי האוויר. לאט לאט הבחנתי שאחד המגרשים סמוך למושב תקומה מתמלא בהדרגה בכלי רכב שפונו מאזור המסיבה. עדות מצמררת לאותה שבת מקוללת.
‍
היה ברור לי שמגרש הגרוטאות מחייב סיור ותיעוד, אבל לקח לי הרבה זמן לאזור אומץ ולהגיע לכאן. אחרי הכל ערמות המכוניות הללו הן לא רק חפצים דוממים.
‍
חודשיים בדיוק לאחר הטבח, בשבעה בדצמבר בשעה 6:29 בבוקר, נכנסתי למגרש. בשעה שהשמש מתניעה את זריחתה וברקע הדי ההפצצות בשמי עזה, הסתובבתי בין שאריות המתכת הנושאות את הכיתוב המצמרר "מזוכה". לאחר ההלם הראשוני התחלתי לתעד.